חוויות לצד אמה - ברצלונה 2007. מדי שנה אמה מסיירת בעולם על מנת לפגוש את כל מי שרוצה לקבל חיבוק, וכך מביאה את הודו למערב. לא אני כתבתי, אלא ידידי ש. בזמן שהיינו בברצלונה לצד אמה, כמו תמיד, מלאי חוויות..הסיור של אמה באירופה, שכלל 11 מדינות בחודשיים, ומאות אלפי חיבוקים...
קורה לכם שאתם עושים הליכה בטבע, על איזה הר או באיזה יער, ואתם הולכים לכם, אפופים במחשבותיכם, והמוח לא ממש סופג את מה שהעיניים רואות. ולפתע, אתם עושים מין זום אאוט, וכאילו הרגע הגעתם, אתם מרימים את העיניים, מסתכלים סביב, מתענגים על מה שעיניכם, פתאום, רואות ומשתאים, "וואו, איזה יופי פה…".
זה מה שקרה לי פה, בברצלונה, עם אמה, מספר פעמים בימים האחרונים.
זום אאוט 1
יש לי זוג חברים טובים מאד, הגרים בולנסיה ומתפרנסים מהכנה ומכירה של קרפים בפסטיבלים ובאירועים. הם מסורים מאד לאמה ואוהבים אותה בכל נפשם, אך בגלל העבודה שלהם והעובדה שיש להם ילד קטן, הם לא רואים את אמה, אלא בשלושת הימים שהיא מבקרת בברצלונה כל שנה. הם באים וישנים באוטו שלהם, מחוץ לאולם הספורט בו נערך האירוע של אמה.
מה העניין פה? יש להם שלושה ימים בשנה לראות אמה, הכל כך אהובה עליהם, ומה הם עושים בשלושת ימים האלה? עובדים כמו משוגעים, כ-ל ה-י-ו-ם, מהבוקר ועד השעות הקטנות של הלילה, בהכנת קרפים.
הם רואים את אמה, אולי, חצי שעה ביום. מקסימום שעה, ביום טוב. כלומר, את הזמן שלהם לשבת ולבהות באמה, כמו שהם היו רוצים, הם מעבירים בעבודה המפרכת שהם עושים כל השנה, הפעם כשההכנסות עוברות במלואן לרשת הסופר מסועפת של פרויקטים הצדקה של אמה.
את אמה הם יראו, בסיכום כולל של שלושת הימים האלה, כשעתיים. וכמוהם יש כל כך הרבה! וכך, פתאום, כשאני שואל את האחראי על המחסן פה בברצלונה, מתי יוצא לו לראות את אמה, והוא עונה לי, בלי שמץ של רחמים עצמיים, "טיפה, מאוחר בלילה, כשמתחיל להיגמר הדרשן", בא לי פתאום הזום אאוט הזה, ודמעות נקוות בעיניי. האולם הענק הזה מפוצץ באנשים שבלי שום בעיה, מקריבים את הזמן שהוא ככל הנראה הכי יקר להם בשנה – להיות עם אמה – בשביל עזרה ושירות לא אנוכיים. וכך גם בטולון, מינכן, מילאן, פריז, שוויץ, הולנד וכו’ וכו’.
איזה יופי! איזה נס!
זום אאוט 2
כל יום, בבוקר ובערב, מוקרן הסרטון על הפרויקטים של צדקה של אמה.
אני מכיר אותו ואת הפרויקטים עליהם הוא מדבר, כבר טוב מאד, כך שלא השקעתי בו אפילו טיפה תשומת לב. ואז פעם אחת, כן הסתכלתי על הסרטון. ולמרות שאני מכיר את התוכן, ההעמדה אחת אחרי השנייה, של כל הדרכים בהם אמה, דרך מאמיניה, עוזרת לכל מי שזקוק לה, הרטיטה אותי.
ושוב, זום אאוט, ושוב דמעות.
מה קורה פה, בעצם?
אישה שיצרה ומנהלת בעצמה מפעל צדקה עצום, אדיר, כביר, מפעל שמגלגל סכומים אדירים של כסף מתרומות, בסדר גודל של איזה חברת ענק, בעוד היא עצמה, ישנה על שטיחון, על הרצפה. היא מסרבת לישון על מזרון. ישנה, אני אומר. שעתיים ביום, גג. האוכל שהיא אוכלת הוא הכי פשוט שאפשר. כשהיא אוכלת. אחרי לא יודע כמה שעות של אני לא יודע כמה אלפי חיבוקים. היא לא מאפשרת למאמיניה האוהבים לפנק אותה, כמו שהם רוצים. הם מתחננים להלין אותה באיזה מלון חמישה כוכבים. בטח…
השטיחון עליו היא ישנה, נמצא במלתחה קטנה שהומרה להיות החדר שלה בימים אלו. והאנשים באשראם, שמשמשים כידיה הפועלות של אמה, בחיים לא ישנים פחות משלושה בחדר. גם הבכירים שבהם. הם לא ישנים על שטיחון. הם ישנים על מזרון. על הרצפה.
הזום אאוט הזה, של לראות מחד את ההיקף המדהים של המפעל הקדוש הזה, הסכומים העצומים שנעים בשביל לאפשר אותו, ומאידך את הפשטות וטוהר המוחלטים של אלו המתפעלים אותו. ההיקף העצום, והטוהר, הכוונה הטובה וניקיון הכפיים שאופפים את כל העסק – עוד נס. עוד דמעות.
זום אאוט 3
באירופה, כשמגיע בן אדם שמעולם לא ראה את אמה, הוא מקבל מדבקונת שמדגימה שהוא חדש. פה בברצלונה אפשר לראות די הרבה כאלה. וכמובן ישנם אלפים רבים נוספים שכבר מכירים את אמה ובאים שוב, לקבל את הברכה האוהבת שלה. אני חושב שלתוכנית בברצלונה מגיע הציבור הכי גדול באירופה. גם אם לא, יש פה מלא אנשים.
הם עומדים שעות בתור לקבל את הכרטיס שנותן להם את המיקום בתור. אחר כך הם יחכו שהתור שלהם יגיע, שוב הרבה זמן, ואז ייעמדו בתור לחיבוק עוד איזו חצי שעה עד שיגיעו לזרועותיה של אמה. אני מתל אביב, אבל אני גר בספרד כמה שנים. פחות או יותר מדובר באותם אנשים.
אתם קולטים את זה? אנשים שאף פעם לא פגשו את אמה עומדים שעות על שעות, עד מאוחר מאד בלילה, לקבל חיבוק ממישהו שהם אף פעם לא פגשו. בעולם כל כך ציני, כל כך עמוס בהגנות עצמיות, קורה דבר כזה. מבחינתי, שוב מדובר בנס.
והניסים האלה. הם כל כך יפים, כל כך מבשרי טובות. והם, כמקבץ צפוף של ניסים, מביאים אותי לזום אאוט נוסף (אחרון…): איזה מזל יש לי להיות במקום כזה, לקחת חלק בדבר כל כך טהור, כל כך יפה. בעולם שנראה שהוא בנוי להוציא את הרע מהאדם, את התחרותיות, האנוכיות וההישרדות, אני מוצא את עצמי במקום בו היופי, החוסר אנוכיות, ההקרבה עצמית, הטוהר, הרצון הטוב וכן, האהבה, הם אלו שצפים ועולים באדם. איזה מזל יש לי להיות במקום שמעודד את החלק הזה שבאדם, להיות החלק המוביל ומנחה.
באווירת הזום אאוטים הזאת, זה אמור להוביל אותי, שוב, לאיזה זום אאוט על מי זאת באמת האישה הזאת, שעומדת במרכז כל היופי הזה. מה זה המעיין הבלתי נדלה של אהבה ששופע ממנה לכל עבר. אבל הזום אאוט הזה גדול עליי. אני אפילו לא מנסה. אני פשוט יושב לידה, ומנסה כמיטב יכולתי המוגבלת להיות פתוח ולקבל קצת מהחסד הבלתי נגמר שנובע ממנה.
ש.