הודו – ללכת שבי אחרייך

  

 

"ללכת שבי אחרייך,

לנשום את השמש הצורב,

לחלום אותך מול שמייך,

לכאוב אותך ושוב להתאהב".

מה יש בך?

מה יש בך שגרם לי להתמוטט, קצת לפני שהחיית אותי מחדש? מה יש בקשיים שאת מציבה שגורמים לי להרגיש חזקה? מה יש באהבה שלך שגורמת לי לאהוב כל ענן שלך וכל זחל, כל ענף וכל טיפת גשם שנופלת על גגותייך החלודים? מה יש בך שגורם לי לרצות לאכול את כל מטעמייך, לחבק את כל אנשייך, להגשים את כל חלומותיי שהשכיחה ממני מולדתי?

מה הוא הדבר הזה, הזר, שגורם לי להרגיש שייכת, אהובה, רצויה, נאהבת, מחובקת?

מה יש בלשונותייך הרבים ובנופייך השונים שגורמים לי להיבלע בתוך מערבולת של חושים מלטפים? מה הוא הדבר הזה שתוקף את חלומותיי, שלא נותן מנוח למחשבותיי, שגורם לקול הפנימי לזעוק: "הביתה, סעי הביתה, חזרי הביתה… להודו".

כמה מפגשים מוזרים, מרתקים, כמה צלילים, כמה תבלינים, כמה צבעים, כמה צלקות, כמה אהבות, כמה אכזבות, כמה ציפיות…

וכמה פעמים צריך אדם לנסוע ולחזור עד שיבין שמצא את מקומו, שם, ביבשת זרה שהפכה להיות המקום שלו, הכי קרוב ללבו ושהוא הפך שלה?

כי הרי, בינינו, אני שייכת לך יותר ממה שאת שייכת לי.

כמה קל לחלום, להשתוקק, להזדקק למקום, לאדם, למצב. כמה קל לוותר, להיכנע ליום-יום, להסתפק בבינוניות. כמה קשה להעיז, לעזוב הכל, לנסות, להתנסות, לקוות, לצפות… כמה קשה לשנות.

ואולי זה דווקא קל..? אולי זה קל אבל לימדו אותנו שעדיף כך, שיותר חשוב קורת גג יציבה ועבודה קבועה וזוגיות בדיוק בגיל שמתאים לרשימה הארוכה של הדברים ש"צריך"… שעדיף חיים בינוניים יציבים על פני אושר בלתי וודאי.

שעדיף חוסר סיפוק אמיתי משמחה שאינה מובטחת.

ומי בכלל יודע מה צריך? מי בכלל יודע מה נכון? מי קבע שצריך לחיות כך או אחרת? ולמה ניו יורק, לונדון או פריס זה לגיטימי אבל הודו זה מוזר וחריג וחסר אחריות?

מה יש בך שגורם לחצי מהאנשים לאהוב אותך טוטאלית וחלק לשנוא, לפחד, להירתע?

למה חלק מהאנשים פורחים בך וחלק מפחדים להגיע לשערייך וממה שיתגלה וייחשף?

איך זה שרובנו רואים את יופייך הנדיר בזמן שאחרים מתמקדים ב… לכלוך, זיהום, סרחון, עוני, מחלות, שחיתויות…

ומי העיוור? מי המפוקח? ומי זה שקובע ומסוגל להבדיל בין השניים?

אני בכל מקרה כבר החלטתי. אני הולכת שבי אחרייך.

 

לנשום.

לחלום.

לכאוב.