הודו למתקדמים – מסע של ניגודים

 

הודו שלי

הביקור הראשון שלי בהודו היה בדיוק לפני 22 שנים בגואה, בסילבסטר בפתיחת שנת 1994. הו-אז הכול היה פתוח ופרוע, אחרי תקופת היובש בצבא, רק פתחתי את העיניים ורציתי לבלוע את מה שנגלה לעיני בחיים האלה. כמו גיליתי את עצמי מחדש, נעורה בי התחושה שהכול אפשרי, שיש מקום לחלומות, שאפשר, מותר ואף רצוי להעיז ולנסות מהכול כולל הכול.

כשחזרתי ארצה מאותו מסע מופלא הגיעה הנפילה הגדולה… איפה החלומות? איפה הכול כולל הכול? ואיפה הקלות, השמחה, היצירה, האינסוף? החלום התערפל ונגוז במהרה אל תוך המציאות החדה והברורה, שבה חזרתי בלי שקל בארנק ובלי עבודה. הוריי האיצו בי להיות מציאותית, להתחיל ללמוד ולעשות משהו עם החיים שלי. בתוכי הכול רגש וגעש, אך השיבה לארץ הקפיאה את החיות שבי והותירה רק תסכול אדיר. הקושי לגשר בין ההרגשה העילאית הנפלאה, המדהימה וההיי המטורף שהרגשתי לבין המציאות התובענית, היבשה, של החיים הרגילים שבה "צריך" לעשות רק מה ש"נכון", היה גדול לאין שעור. נכנעתי. כביתי.

במשך שנים ארוכות מאז אותה הודו, בתוך שגרה אפורה, ישב בדממה ניצוץ קטן של החלום שנצרתי עמוק בתוכי, פנטזיה, מחשבה ואמונה כי הכול באמת אפשרי ושהחיים הם מופלאים מעבר לכל דמיון. חשתי שיש בתוכי עולם עשיר, מלא ויצירתי שאינו בא לידי ביטוי. במציאות היומיומית היה האור הקטן נסתר בחשיכה, אך ברגעי שמחה הוא נעור לעתים והחל להבהב כמו לאותת לי שעוד יש סיכוי…

 

הודו שלי הבתולה

 

פינג-פונג

כך המשיכו החיים, ובכל הזדמנות שהייתה הגחתי שוב למקום שבו הרגשתי בבית, להודו שלי, ובכל חזרה לארץ באה שוב המפלה. אך המפלות הלכו וקטנו, כי הפנמתי שככל שאתן יותר למציאות כאן, כך אזכה להגיע שוב למציאות שאני בוחרת, למקום שלי ולמימוש.

רק לפני חמש שנים חשתי שיש לי שינוי מעמיק לעשות אך לא הצלחתי לעשותו, הייתי עסוקה בהישרדות, כמו רדפתי אחרי הזנב של עצמי.

כהבזק זיכרון, צפו בי מראות שאני ממוקדת, הצבעים בוהקים ורכים, ברורים וחדים ברגע של חסד, ניצוץ סורר ואמיץ בתוכי קרא לי בקול להעיר אותי משנתי. מבעד לסדק הדק עלה אור קלוש. הצלחתי לדמיין אותי בחופש מכל המרוץ הזה:

אני אמנית, אני רוצה ליצור, אני זקוקה למרחב נשימה, אני זקוקה לרקיע פתוח, אני זקוקה לזמן הוויה. לכתוב, להתרכז בכתיבה, לצייר, להתרכז ביצירה. לאכול תזונה מאוזנת ובריאה, לנשום את הים, לפגוש אנשים שחפים מדאגות, שחיים בתחושה שהכול אפשרי, גם אם זו אשליה, יש בכך נחמה שאפשר לחשוב כך ולשמוח, כי באותו הרגע הכול פורח וזורח.

לנסוע להודו, אך לאן ואיך עושים, אחרי כל השנים? האם שוב פעם לבדי? איך פתאום חותכים והולכים לכמה חודשים? בקלות, עלה בי קול, אם כי יש הרבה פרטים. ויזה להודו, מה עם הבית? מתי לנסוע? הזמן קצר לגואה? העונה כבר תכף מתחילה, ובכלל למה לשם? אולי למקום שקט יותר? זול יותר? אום ביץ'…. מי היה מאמין שאחזור לשם אי פעם?

החלטה. בחירה. צומת דרכים. מקשיבה, משתפת, שמה לב ללב, מתרגשת, חוששת, ועם זאת יוזמת צעד, מעיזה ומתבוננת כיצד החיים מגיבים למה שרק לפני שבוע היה הבזק רעיוני במוחי להגשמת חלום.

כך הגעתי בפעם הרביעית להודו, אני בגואה 2014, מחוז דמיוני הפך למציאות. אני מציירת, אני כותבת, אני מממשת כעת חזונותיי וחלומותיי. אני מרגישה. אני נושמת את אוויר הים דרך פי וזורמת עם הגלים הרוחשים בחיי.

 

פרה קדושה

 

GoART – יש מאין

הפעם הגעתי להודו ממוקדת מטרה – למסע יצירה של יש מאין, לחקור את הלא נודע. עבדתי קשה, חסכתי, התארגנתי ויצאתי מצוידת  בצבעים, מכחולים, כלי עבודה וחזון אחד בראש: לאפשר לי מקום, זמן וחופש כדי לצלול אל תוך יצירתיות בת-קיימא חופשייה מתלאות היומיום, מהישרדות, ומהסחות דעת.

בחוף ארמבול ראיתי בית מדהים להשכרה והחזון נפתח והתרחב לתמונה גדולה: בית-סטודיו, שבו נפגשים אנשים רבים, אמנים, אשר חיים, מנגנים, שרים ויוצרים יחדיו, כקהילה תומכת ומעצימה.

כך הקמתי את הסטודיו הפתוח  GoART, מרחב יפה, מואר ורחב ידיים, בית שאפשר לי וליוצרים מכל העולם ומתחומי האמנות השונים (שירה, ספרות, מוסיקה, קולנוע ואמנות פלסטית) לעבוד, ליצור, להעניק ולהאציל השראה – ליהנות יחד מאמנות.  בגלריה של GoART הוצגו שלוש תערוכות קבוצתיות משולבות באירועי אמנות רב תחומית, ובהן גם תערוכות ציורים של בני נוער מקומיים, שיצרו בהשראתו של אליו פרירה Elio Pereira, צייר פורטוגלי שהיה שותף פעיל ונלהב בסטודיו.

 "הייתי בהודו" – תערוכה שמביאה את גואה לישראל

עם חזרתי לארץ אני ממשיכה להציג את פרויקט GoART ואת תוצרתו היצירתית.

בתערוכה "הייתי בהודו", המוצגת בימים אלה בתל אביב, אני מציגה פנורמה רחבה של ציורים, צילומים ומנדלות, שרובם נוצרו ב-  GoART, וחלקם תוצרי התפתחות של המסע.

את המסע האמנותי שלי בגואה 2014 התחלתי בפרויקט של מחויבות לציור מנדלה אחת ביום. במנדלה מייצגת התפתחות המעגל האנרגטי מנקודת המרכז את זרימת החיים מהפנים אל החוץ ולהיפך. על המנדלות שתערוכה כתבה האוצרת שרה כהן בונן: "אכן החוויה המנדלית מהווה את המכנה המשותף לכל היצירות של קרן בציור ובצילום".

פלטת הצבעים שלי בציורים ובצילומים – לעתים חריפה ועוצמתית, מקורה בשימוש בצבעים רוויים אינטנסיביים ומנוגדים, ולעתים מתרככת סקלת הצבעים והיצירות שלוות וקטיפתיות רגועות, מאפשרות לי ולצופה התכנסות פנימה לעבר השקט והאמת הפנימיים.

 

ילדים הודים

 

בצילומיי אני משתפת את הצופה, מזווית ראייה אישית, במסע המתעד פיסות חיים ורגעים קטנים של נוף אנושי, טבע והווי ססגוני. לתחושתי, עצם תיעודם והנצחתם של רגעים אלה מקנה להם משמעות שונה ומרגשת. דרך הצילומים ניתן לחוש את העושר הצבעוני המרתק, המשולב בריחות ובטעמים הקסומים של הודו. ברוב הצילומים הקשר שיצרתי עם המצולמים בא לידי ביטוי, כשהם פונים אלי ומגיבים אלי וכעת גם אליכם. כצופים ואתם הופכים להיות מעורבים בסיטואציה ולא רק משקיפים מבחוץ.

בארמבול, מאחורי הפאסון הגואני הססגוני, העשיר ורוחש החיים המשוגעים פגשתי בהודים שונים, נראים אחרים, גרים בפחונים באזורים האחוריים, ללא מים זורמים, חשמל או גז. הם מגיעים ממדינת קרנאטקה שגובלת בגואה העשירה, כדי לעבוד ולהאכיל את משפחותיהם. פגשתי נשים שעובדות בבניין, סוחבות שקי חול וברזלים ומסתתות אבנים. גם ילדים לבושי סחבות, שלמדו להגיד one rupy כמנטרת חיים בסיסית ומשחקים בגרוטאות ובאשפה. למרבה הקסם, גם אלה, הנחשבים בעינינו כעלובי החיים, נראים בצילומים שלי כמלאי חיות, שמחה ויופי אותנטי.

בתערוכה, הייתי בהודו, כמו בהודו, תוכלו לחוות עולם עשיר של תנועה, צבע ומעברים חדים ומפתיעים בין עולמות. תחוו שאלות שעולות בכם, התרוממות רוח, סערה ואז שקט ורוגע פנימיים. תזכרו שוב שכאן ועכשיו הם הרגע לממש את רצונכם העמוק, חלומכם, תשוקתכם. לא מחר, לא אחרי ש…. לא לפני ש…. אלא ללא תנאים, גם אם ללא הגיון, ללא תוצאה הידועה מראש, אלא באמון ובאמונה, לשם המימוש והגשמה, של אמת עמוקה שמתגלה מעבר למה שאנחנו "חייבים" לעשות, מחוץ למרוץ העכברים. תחוו הזכרות במה שחשוב לכם באמת בחיים האלה.

 

האותנטיות של הודו

 

"קרן נעים פתחה את דלתות הסטודיו שלה ואת ליבה, כהזמנה חופשית עבור כל אלו שיש להם את הכמיהה להתמזג עמוק יותר אל תוך מעיין החיים עצמם, הזמנה של לא פחות מאשר להמציא מחדש את העולם שבו אנו חיים" כתב אליו פרירה ואני מזמינה גם אתכם עכשיו.

 Karen.holistic.art@gmail.com   Facebook: Karen Naim        טלפון: 054-6177871

התערוכה מוצגת עד 24/1/16 בגלריה אמן מורה ברח' שטראוס 5 תל אביב. א-ה 10-14 ג 17-19.

ביום חמישי 14/1/16 מתקיים הפנינג הוליסטי הכולל: מוסיקה חיה של מוטי בנו בחליל וגיטרה, שיח גלריה והקרנת וידיאו של GoART – בעקבות החלום, שביים  דיויד קריסטג'נסן מאיסלנד. 

כולכם מוזמנים, לא לפספס! 

לדף האיינט בפייסבוק