למה דווקא בהודו מתקרבים מטיילים רבים ליהדות וחלקם אפילו חוזר בתשובה? האם הרוחניות והפשטות של תת היבשת מביאות לכך? או אולי דווקא בתי חב"ד? תמרה לילך מזומן, מציגה בפנינו את הנושא בכתבה הבאה, הכוללת גם את סיפוריהם של מטיילים שעברו את התהליך
כתבה: תמרה לילך מזומן
האם במקרה ״הודו״ ו״יהודי״ הם משחק אותיות דומה עד מאוד? או שזה ממש לא מקרי…. אולי אפילו האותיות מעידות על הקשר ביניהם?
משהו בנוף של הודו, באוויר גורם לאנשים לרצות לחפש את אלוהים ולהגיע יותר גבוה. האפשרות לפתוח את עצמך לכל הכיוונים, מלכדת הרבה אנשים להתחבר דווקא לכיון אחד – אליו. מה יש בהודו שגורם לאנשים להתפלל חזק יותר? לשבת בבית חב"ד וללמוד קבלה – כשהם יכולים לעשות בעצם כמעט הכל, ובכל זאת בוחרים להתחיל את הבוקר בתפילה מול הנופים המרהיבים של הודו?
שאלתי את עצמי את כל השאלות האלו גם בזמן שאני עצמי הייתי זו שישבה ללמוד קבלה במשך שבועיים, כשהכרתי חבר שנסע לחקור את הדת הבודהיסטית וחזר בתשובה, ובזמן שהחברה הכי טובה שלי חזרה בתשובה כשתכננה להגיע להודו ולפגוש את המרחבים שבה.
נדמה שהמקור הרוחני בהודו מופיע כמעט בכל שביל: המקדשים, הירוק… החופש הוא לא אותו 'חופש' הפוגש אותך במקומות אחרים. כמו הליכה שמובילה אותך למקום דומה אבל כל כך אחר.
הרצון להתחבר לרוח גדול בהודו. צילום: אור מזומן
למה אנשים חוזרים בתשובה בהודו ?
החזרה בתשובה פעמים רבות מגיעה מתוך הרצון לשנות או לתקן את העולם הפנימי. מפגש עם מקום שבו העושר הוא לא הדבר הבולט ביותר, אלא דווקא הפשטות וההליכה הצנועה בחיים. התעסקות בחומר הופכת להיות פחות עיקרית, והטבע, הצבע והאנשים הופכים להיות העיקר.
המחשבות כמו משנות צורה והופכות ממחשבה על מה צריך – למחשבה מה אני רוצה? חשיבה על העתיד הופכת לרצון לחוות את העכשיו. מכאן קצר התהליך של החיבור לרצון לחיות משהו פנימי, אמיתי יותר. מעין רוח של אמונה הנכנסת ומטפיחה תקוות בתוך החיים .
ההתבוננות בחיים של ההודים, בדרך שבה הם מחייכים, או אוכלים. מה הם אוכלים, מה הם עושים במשך היום והפשטות הזו שבשמחה מעוררת הרבה שאלות אצל המטיילים. מדוע ההודים זקוקים כביכול לכל-כך מעט כדי להיות מאושרים? ואנחנו שיש לנו חומר רב יותר, (כנראה) עסוקים בשאלות ובלחצים גדולים ולא מצליחים להתרווח בשקט ימים שלמים על אותה פיסת מציאות. השאלות האלו ממשיכות להעלות עוד שאלות, הן מגיעות לרבדים נוספים וממשיכות לתפוס עוצמה גבוהה יותר במהלך הטיול.
יכול להיות שכשמטייל משווה את החיים שיש לנו בארץ ,לחיים הפשוטים של ההודים – הוא מרגיש קצת קנאה בשמחה השקטה שלהם ורוצה להיות גם הוא שקט ושמח – והבנה, שכנראה השמחה התמימה הזו לא מגיעה מכסף, ובוודאי לא מלחצים אלא ממשהו יותר גבוה. כנראה העיסוק הרוחני מעוררת מעין פיכחון. אז לא פלא שהיוגה והמדיטציה והסדנאות השונות בהודו מלאות בישראלים. אנשים מגיעים ללמוד את עצמם, ואיך אפשר ללמוד את עצמך מבלי לנסות לחשוב מי יצר אותך? או מי הוביל אותך דווקא להודו, שהוא כשלעצמו מקום רוחני המשרה אווירה של רוח בתוך הנפש?
אולי דווקא כי בהודו הכל נראה אפשרי ופתוח, ההתקרבות לאלוהים גם היא נראת פתוחה וקלה. אולי אפשרי להאמין שיש כנפיים גדולות שמכסות אותי עכשיו כשאני נמצא באמצע הלילה בהודו ורואה את הבריאה עצמה פתוחה יותר בפני . ואולי דווקא במקומות שהמסגרת נפתחת לרוחבה יש רצון להתכרבל בתוך מסגרת קטנה יותר.
בודהיזם או אלוהים היהודי ?
את אדם גולדברג (אמריקאי) הכרתי אני עצמי בהודו, כשהגיע לחקור את הבודהיזם דרך מלגה שקיבל מהלימודים. במסגרת המלגה, אדם נשאר שנה בהודו ועסק בחקר ובלימוד גישות בודהיסטיות שונות לאקטיביזים חברתי ופוליטי.
אדם מספר על המסע לדרמסלה במטרה ללמוד על הדרך הבודהיסטית הטיביטית: "הודו הייתה המדינה האחרונה בפרויקט שלי, אבל עד שהגעתי להודו כבר איבדתי עניין במציאת קשרים בין פילוסופיה לאקטיביזם. לא חיפשתי הצהרות גדולות על נושא האהבה והחמלה, אלא חיפשתי משהו ממשי יותר כמו ההתייחסות של מנהיגים לנושא השינאה שנוצרה מתוך קונפליקט".
מה משך אותך כל כך ביהדות שהחלטת לעזוב את רעיון מחקר הבודהיזים?
"כשהגעתי להודו התחלתי לחשוב יותר על היהדות. אהבתי את האופן שבו יהודים מסתכלים על העבר מתוך מטרה ללמוד על עצמם. אהבתי את צימאונם לידע. כשאני מדמיין בית יהודי אני רואה ספריה מלאה בספרים.
כשהגעתי לדרמסלה, פגשתי באופן טבעי את הרב דרור בבית חב"ד והתחלתי לשאול שאלות. זה היה כל-כך מרענן לראות את עומק היהדות כפי שחוו החב"דנקים . כך, כל יום התחלתי להגיע לבית חבד להנות מהאוכל הכשר ומהשיעור היומי. נהנתי ממורכבות החסידות של הרבי מילובוויטש. נהנתי מכך שהיהדות לימדה אותי את על עצמי , עוררה בי השראה לשיפור עצמי וגרמה לי להרגיש מחובר למשהו גדול יותר".
"בעוד הבודהיזים מפנה את גבו ומעדיף בדידות והסתגרות , היהדות נוגעת בכל תחומי החיים". צילום: אור מזומן
אדם מספר שהגיע מרקע מסורתי, למד בבית ספר משותף (בית ספר עם ישיבה) שם נתן פחות דגש לבית הספר ובעיקר פחות דגש לנושאים היהודיים.
"בסוף התיכון כבר לא הייתי שומר מצוות והמשכתי כך עד הודו. כשהחלטתי באמת לתת ליהדות הזדמנות, הבנתי שאני רוצה לנסות להתבונן לעומקה. התחלתי לשמור שבת, הנחתי תפילין כל יום והחלטתי שאני הולך להשקיע באופן רציני בלימודים בישיבה.
אחרי שחזרתי ממסעותיי עבדתי במשך שנה ואז פניתי לישיבה בניו-יורק. אני עדיין לומד שם כל יום לפני העבודה"
כדי לפרט עוד יותר את הבחירה של אדם ביהדות על פני הבודהיזם, הוא מסביר את הרעיון שמשך אותו ביהדות לעומת מה שהרחיק אותו מהבודהיזים:
"בעוד הבודהיזם מפנה את גבו ומעדיף בדידות והסתגרות, היהדות נוגעת בכל תחומי החיים, נותנת להם מטרה ומאירה אותם. התחברתי למה שראיתי אצל הרב דרור והצוות שלו – הם היו מלאי חיים, ראו את היופי באלוהים בכל פרט, החיים בשבילם היו תהליך פעיל של העלאת הדברים למימד של קדושה.
בהשוואה לבודהיסטים ליהדות יש הרבה מה להציע לחברה. בעוד הבודהיזים לקח אותי למסע פראי לחיפוש אחר האקטיביזים בהשראת הפילוסופיה, את היהדות מצאתי די בקלות דווקא שם, בדרמסלה".
"זה היה כל-כך מרענן לראות את עומק היהדות כפי שחוו החב"דנקים", אדם בבית חב"ד , דרמסלה. צילום :אור מזומן
גם רוית חפצי הגיעה להודו במטרה אחת למצוא קצת שקט, את עצמה ולהתחבר למקורות אחרים, מה שקרה בהודו הפתיע גם אותה.
הבריטי עשה את שליחותו
"כשנסעתי להודו בכלל הייתי מאוד שקועה בספרים של אושו …אז חשבתי שאסע כדי להתחבר יותר עמוק לזה .אך במציאות קרה משהו הפוך ..משהו במרחבים של הטבע ובחופש הגמור מכל מי ומה שאני מכירה, אפילו מעצמי – איפשר לי לחשוף צבעים שלא היו נגישים בארץ. הפתיחות בין האנשים והמקום החברי שהיה מאד חזק בהודו אפשר שיחות עמוקות של חיפוש והתבוננות. הרבה פעמים כשהייתי ברישיקש, ניסיתי להיכנס לטקסים הודים אך באורח פלאי כל פעם הגעתי רגע אחרי…כמו שקרה בדיוק בדרמסלה, פספסתי את הדלאי לאמה, רגע לפני שהגעתי הוא יצא."
"משהו במרחבים של הטבע ובחופש הגמור מכל מי ומה שאני מכירה, אפילו מעצמי אפשר לי לחשוף צבעים שלא היו נגישים בארץ." צילום: אור מזומן.
"דווקא האנשים שהסתובבו איתי כל הזמן החזירו אותי בשאלות שלהם למסורת מבית שנטשתי. לסיפורים בתנ“ך, לשירים של שבת…ועדיין לא פתחתי דלת . רק כשחזרתי לארץ ואחד משליחי חב"ד הזמין את כל החברים לעשות שבת בצפת, נפל לי האסימון שככה בדיוק אני רוצה.. מלא משמעות וחיבור לשורש. נוגע בשמיים ומפעיל את הלב. רק בצפת הרגשתי את הדלת נפתחת. .אבל בהודו היו הסימנים".
רוית מספרת שחוותה חוויה רוחנית חזקה ומשמעותית דווקא במקום לא צפוי, כשישבה בבית קפה בקאסול לראשונה לבד "הרגשתי כל כך לבד – ואז התיישב לידי בחור בריטי עם בירה ביד ולא הפסיק להגיד לי – גוד לאבס יו דיר" במשך שעה הוא התעקש להמשיך ולחזור על זה ואז פתאום עצרתי ואמרתי לעצמי היי! הוא מנסה להעביר לי מסר , אולי אפתח את הלב לרגע ואשמע אותו באמת. זה היה חזק לשמוע את זה מבפנים. את האהבה והעטיפה ..וזהו הבריטי הלך. עשה את שליחותו".