הודו: עם חותמת כשרות

הודו מאירה לי פנים. בעצם לא רק הודו אלא כל המזרח. בתרבות שכזו עם ריבוי אלים יש גם מקום בשבילי ובשביל האמונה שלי. בדרמסאלה הבנתי את זה פעם ראשונה כשעליתי למאנדי (כפר ובו מקדש עם הסמלים של שלוש הדתות) אבל רק בפושקר נפל לי האסימון. על שפת האגם, אל מול הכהן התורן, אני עורכת פוג'ה ומקבלת שיעור עם נגיעות פילוסופיות: "כשאני אבוא אליך לכותל המערבי אני אגיד כל מה שתרצי ואכבד את האמונה שלך". כאן הבנתי את הדת ההינדית ומה שעומד מאחוריה. הודו רוחנית ומקבלת את כולם בזרועות פתוחות לא משנה מי הוא ובמה הוא מאמין.

 

המקדש במאנדי

 

מהר מאוד הבנתי שהודו קלה לכולם ולכן קלה גם לי בתור דתייה. בבית מלון בקונאט פלייס, דלהי, ציינתי בקבלה שאני דתייה וצמחונית ומיד התייצבה אחראית המטבח ועשתה לי סיור. ואנחנו מדברים על מלון 5 כוכבים כן? על כל דבר קיבלתי הסבר איך עושים אותו ואיפה כדי שאראה שהכל בסדר מבחינתי.

 

הבעייתיות שבכשרות

אז מה בתכל'ס? כל מטייל דתי צריך להתמודד עם שתי בעיות עיקריות: כשרות ושבת. במדינות אחרות במזרח, כמו סין למשל לא הבינו אותי בכלל ולא הצלחתי לקרוא את רשימת המרכיבים שעל המוצר. בהודו לעומת זאת, כולם מדברים אנגלית, יש אינסוף מטיילים שהיו לפניי ועל כל המוצרים יש סימן של עיגול ירוק שמעיד שיש רק רכיבים צמחוניים. ואם זה לא מרשים אתכם, אז הכל כתוב באנגלית ככה שאפשר לבדוק לבד. על שבת אין על מה לדבר בכלל, בהודו יש את תפוצת בתי החב"ד הכי גדולה שאני מכירה, רק צריך להתעדכן איזה בית חב"ד פתוח תמיד ואיזה בית חב"ד עונתי.

בהודו יש שני זנים של שומרי כשרות. אלו שאוכלים רק בבתי חב"ד ואלו שאוכלים במסעדות צמחוניות. מי שכבר הספיק להכיר את ההודים יודע שעל כל דבר הם יענו בחיוב:

"המטבח שלך צמחוני?  כן בטח!  יענה לי בעל המקום ואחרי שתי דקות כשאשאל אותו אם יש בשר אז הוא יאמר לי "פוסיבול, פוסיבול מאדאם". לכן תמיד עדיף לשאול מלכתחילה אם יש בשר ולא הפוך. אם יצא לי להיות במקום שהמטבח משמש גם את בני המשפחה ולא רק מתפקד כמסעדה, נמנעתי מלאכול בו. עסק זה דבר אחד, אבל לסמוך על המשפחה ששום דבר טמא לא מתערבב, כמעט בלתי אפשרי. עם הזמן מצאתי לי את המקומות הקבועים שלי או את החוש השישי הזה למקומות על טהרת הצמחונות. וכמובן שצריך שהם גם צריכים יכינו אוכל טעים..

המלצת המטייל

בבאגסו, דרמסאלה, יש את "יוניטי פיצה" – צמחונית למהדרין עם הרבה peace and love ורצון לבוא לקראתכם. כל אחד ומה שבא לו. להדליק את האש, לנקות כרובית או מה שלא יהיה.  במקלוד יש מספיק מסעדות על טהרת הצמחונות ובדלהי אוכל הרחוב צמחוני למהדרין, טרי בטירוף וטעים ברמות.

 

"יוניטי פיצה" – צמחונית למהדרין 

 

מחוץ לשביל החומוס

אבל מה עושים במקומות שאין בהם בתי חב"ד או שרוצים להתנתק קצת ולהגיע לאזורים מרוחקים? או למשל לטייל מחוץ לעונה? דווקא באזורים בודהיסטים בהם בדרך כלל אוכלים צמחוני כמו בחבל לאדאק או בספיטי קינור, לא מצאתי מסעדות צמחוניות. גם בפרוואטי, חוץ מהבית היהודי בקלגה, אין בכפרים מקומות צמחוניים. וגם בדרום, בקוצ'ין, שם טיילתי השנה מחוץ לעונה, בית חב"ד היה סגור.

לכן, מי שמתכנן טיול שיוצא משביל החומוס, חייב ערכת בישול בסיסית: קרש חיתוך דק ומתקפל, סכין חיתוך, קולפן, סכו"ם ונרתיק שורש. סיר ומחבת שאותי שימשו הכי הרבה. גזיה או לא זה כבר תלוי בכם. בכל הטרקים המאורגנים ההודים מביאים איתם את כל הציוד וישמחו לבשל לכם בכלים שלכם. בכל שאר המקומות פשוט אפשר לבשל במטבח של הגסטהאוס. אחרי 4 טיולים בהודו, עדיין לא קרה שמישהו לא נתן לי להשתמש במטבח שלו. מהארץ לא ממש צריך להביא אוכל. הודו שופעת בכל: תבלינים, קטניות, ביצים וירקות. כל מה שבסיסי בכל ארוחה. תביאו אתכם קצת תבשילים מוכנים ונודלס לימים ממש מעייפים, בלת"מים ומונסונים למיניהם.

 

רות מבשלת בגסטהאוס

 

שבת המלכה

ומה קורה עם שבת? אני לא אהבתי להגביל את עצמי לשבתות בבית חב"ד. זה שינה לי את המסלול שרציתי וגם לפעמים התחשק לי קצת שקט או לעשות שבת במקום מיוחד בטבע. בעיני, החוכמה הגדולה זה למצוא את הגסטהאוס המושלם לשבת, אלו שיאירו לכם פנים ויבינו את הפואנטה. תנסו למצוא מקום עם נוף עוצר נשימה והכל יהיה בסדר. יש אוכל, קבלת שבת מול איזה נוף פסיכי, ספרים, אנשים טובים לדבר איתם, משחקי קלפים ולא צריך יותר מזה בחיים!

 

הצעה לתפריט לשבת שערכנו בקלפה, שבעמק קינור:

ערב שבת: סלט ירקות, נודלס, צ'אפטי וממרח טונה מהבית (חטיפים עם סימון ירוק)

בוקר: קורנפלקס עם חלב (סימון ירוק)

שבת בצהריים: אורז עם פטריות, סלט ירקות, צ'אפטי, טחינה וביצים קשות. אפשר כמובן הרבה מעבר, תלוי בחשק שלכם.

 

עוד אופציה טובה לשבת

 

שומרי כשרות נהנים יותר?

בעיניי, יש בונוס בכל הסיפור הכשר הזה. חווית הטיול הופכת במובנים מסוימים לאותנטית יותר ואחרת לגמרי. החיפוש אחר הגסטהאוסים הביתיים והמשפחתיים יותר והבישול ביחד עם המשפחה במטבח, הופך את הקשר לאינטימי. בארו שבקשמיר למשל, בישלנו במטבח של הגסטהאוס שבוע שלם והתפתחו שיחות כנות שלא הייתי מוצאת בשום מקום אחר. אחרי שבוע כבר קיבלנו הזמנה לבית של המשפחה כדי לשבור איתם את הצום, כל אחד והדת שלו, אנחנו אחרי צום תשעה באב והם אחרי רמדאן.

וגם החיפוש אחרי השווקים או הדאבה הבאמת צמחונית הביאו אותנו לכל מיני אזורים של מקומיים. בקיילונג, על הדרך מלה למנאלי, עצרתי עם חברה לשבוע שלם כדי לטייל בעמק לאהול המקסים. אחרי חיפושים בכפר, מצאנו דאבה מקסימה, נקייה וטעימה של אישה נפאלית שברחה מנפאל עם הילד שלה ומנהלת את הדאבה המצליחה לבד. היא הייתה כ"כ עייפה ומותשת ומצאנו את עצמנו הולכות לשוק ובערבים מבשלות איתה ביחד. למדנו הרבה סודות קולינריים ועל הדרך גם הרבה על החיים.

אז מה עוד נשאר לומר? הודו מתאימה לכולם. לחילונים ולדתיים, למי ששומר הרבה ולמי ששומר קצת. למי שמתפלל פעם בשבוע ולמי שמתפלל פעם בשנה. תהנו!