יש משהו רוחני בתקופה הזאת של החגים, שלא צריך להיות דתי או מאמין בשביל להרגיש אותו. יצאנו לברר השבוע איך זה מרגיש בהודו, דיברנו עם שלושה סטודנטים מתל חי שנמצאים ממש עכשיו בתת היבשת, וגילינו איך משתלבת הרוחניות בהודו עם הרוחניות היהודית, ומה בין יום כיפור וראש השנה לבין פסטיבל גאנש, האל ההינדי הפופולרי.
כתבה: נטע ארזי
מכללת תל חי מזוהה ביותר לאורך השנים עם יוצאי הודו, ויש הטוענים שכל סטודנט בתל חי מגיע להודו בשלב כלשהו- אם לא לפני הלימודים בתל חי אז אחרי, או בין הסמסטרים. המכללה אף עשתה לעצמה קמפיין בהודו לפני מספר שנים, בו סטודנטים מן המכללה ייצגו אותה בכבוד והמליצו עליה למטיילים החושבים להתחיל ללמוד.
השבוע דיברתי עם מספר סטודנטים או סטודנטים לשעבר במכללה זו, וגיליתי היכן הם פתחו וסגרו מעגלים רוחניים, ואיך העבירו את צום כיפור בצורות שונות ובמקומות שונים בהודו. גם אם אתם לא צמים בטוח עברו לכם בראש המחשבות איך התנהגתם בשנה האחרונה, מה הייתם רוצים לשנות, מה הייתם רוצים שישתנה אצלכם. עניין אותי איך זה להיות בהודו בתקופה הזאת?
פרסום של מכללת תל חי בהודו. תמונה מתוך אתר ‘לימודים’
הודו נעשית בוגרת בחגים
הראשון אותו אני תופסת הוא אייל רוזנזפט, בוגר החוג לפסיכולוגיה בתל חי שנמצא כרגע בכפר קטן בשם סנג’י. סנג’י הוא כפר קטן ופחות ידוע בקרב המטיילים, ונמצא במדינת מדיה פרדש שבמרכז הודו. אייל הגיע לחפש שקט בכפר לקראת יום כיפור, ומהחלון החדר שלו הוא רואה את פסטיבל גאנש שמתקיים שם בימים אלו, מכיוון שמדובר בכפר קטן, לא ממש קורה שם משהו מיוחד, "סתם התקהלות של אנשים שישנים בחוץ באוהלים", מספר אייל.
אנחנו מדברים ממש כמה שעות לפני כניסת יום כיפור, אותו הולך אייל להעביר בצום, שתיקה ומדיטציה. והכפר סנג’י הוא המקום המושלם לשם כך, אין פה גירויים- לא טלויזיה, לא מחשב, לא יותר מידי אנשים מסביב, ניתוק מוחלט.
פוג’ה בהרידואר. צילום: אייל רוזנזפט
שאלתי את אייל מה מייחד את תקופת החגים בהודו, ומבחינתו השינוי הוא דווקא במטיילים הישראלים שפוגשים: "בתקופת החגים הודו מתנקה קצת ממטיילים אחרי צבא ומגיעים מטיילים בגילאים קצת יותר בוגרים. אתה חווה את הודו בצורה שונה". האם מרגישים את החגים שלנו גם בהודו?
לא כל כך, אבל חלק מההורים עושים מאמצים להזכיר לנו. במקרה של אייל למשל ההורים שלו שלחו לו מהארץ צנצנת דבש עם נגיעות ג’ינג’ר- מתנה שכיף לקבל לראש השנה כשנמצאים בהודו. את ראש השנה עצמו העביר בבית חב"ד ברישיקש, העיירה הידועה שבה רק עכשיו פתחו את העונה. לאחר מכן ירד למרכז הודו.
אייל במחווה למקומיים, חבל לדאק, צפון הודו.
הקארמה השאירה אותי בורנאסי
את קרן קסטנבנד מכפר סאלד, סטודנטית לחינוך מיוחד בתל חי אני תופסת בורנסי, אולי העיר הרוחנית ביותר בהודו, דקות ספורות לפני שהיא עולה על רכבת לתחנה הבאה שלה בטיול- פצ’מרהי – עיירה הררית הנמצאת אף היא במדינת מדיה פראדש. לאחר שהיתה בורנסי עשרה ימים בהם חגגה גם את ראש השנה, היא מתקשה לעזוב: "הכרתי פה חבר’ה מקומיים מדהימים והיו לי חוויות ממש חזקות איתם. הם לא רצו שאני אסע. הרגשתי שהקארמה השאירה אותי בורנסי.
היה רגע שהתחלתי לבכות, הבנתי שאני לא רוצה לעזוב. שאני צריכה להישאר פה. פגשתי באבא (baba) אחד שהיתה לי איתו אנרגיה מאוד חזקה. תירגלנו מדיטציה ביחד. הוא רצה שאעבור לגור איתו"… מעבר לחוויה הרגילה, קרן מספרת לי גם כי החוויה מיוחדת עוד יותר כאשה המטיילת לבד, לעיתים במקומות ללא תיירים אחרים והגעות בשעות לילה מאוחרות.
ורנסי היא עיר ידועה במדינת אוטר פראדש שבהודו, וממוקמת על גדות נהר הגנגס. היא מהווה את אחת הערים הקדושות ביותר בהינדואיזם. ההינדים (וגם בעלי דתות אחרות בהודו) מאמינים כי טבילה בגהאטים הפרוסים לאורך הגנגס תשטוף וטטהר את חטאיהם, וגם כי פיזור אפרה של גופה בנהר לאחר המוות משפר את חיי המת בגלגולו הבא ואף מסייע להגיע מוקדם יותר למוקשה (שחרור מגלגל החיים .(
פוג’ה של ערב בורנאסי. צילום: הילה וייצמן
"ורנסי זהו מקום מאוד סמלי להיות בו בתקופה הזאת של הימים הנוראים", מספרת קרן שעות ספורות לפני שנכנס יום כיפור. "מדי שנה אני צמה ביום כיפור אבל אף פעם לא חשבתי יותר מדי למה. אתמול פתאום באה לי ההארה דווקא כשניסיתי להסביר למישהו מקומי מדוע צמים. הבנתי שהצום עוזר להתבונן על המעשים שלנו במשך כל השנה ולכפר על טעויות שעשינו, והחלטתי שהשנה חשוב לי במיוחד לצום, למרות שזה יהיה קשה כי אני הולכת להיות בנסיעה ארוכה ברכבת".
את הנסיעה ברכבת קרן ככל הנראה תעביר בהרהורים ותהיות שעברו בראשה בימים האחרונים: מהו חופש אמיתי, עד כמה יש אותו בהודו, עד כמה באמת הכל בהודו הוא סאב קוצ’ מילגה? "הבנתי פתאום כאן בהודו עד כמה אוכל, סקס ועוד כמה דברים הם סוג של אשליה. שוחחתי כאן עם בחור שאמר לי שאתה יכול לשלוט בכל הצרכים שלך דרך המדיטציה", מסכמת קרן.
קרן ומשפחתה ‘החדשה’. צילום: קרן קסטנבנד
להתרגש עם גאנש ברישיקש
תקופת החגים הישראלית מקבילה למספר חגים בהודו באותה תקופה, וביניהם הפסטיבל לאל האהוב גאנש. האל גאנש על פי האמונה ההינדית אחראי על מכשולים והסרתם וגם על רווחה, שגשוג והצלחה בעבודה. פסטיבל גאנש מתרחש במשך 11 יום ברחבי הודו וכבר שמעתי עליו כשוחחתי עם אייל. גם מיקה ליבנה, בוגרת החוג לחינוך בתל חי שגרה עד לאחרונה במעיין ברוך, מספרת לי על אותו פסטיבל, הפעם מנקודת הראות בעיירה הקדושה והמפורסמת רישיקש.
מיקה נמצאת ברישיקש שמונה ימים, בלב חגיגות גאנש. היא נהנית מאוד מן האווירה שם, מתרגלת יוגה וטכניקת נשימות הנקראת pranayama וביקרה באשרמים. "האוירה ברישיקש מיוחדת, רוחנית, נעימה" מספרת מיקה, ומוסיפה כי בשל העובדה שהיא באה לתרגל יוגה ולחפש שקט היא לא נמצאת בכלל עם ישראלים. למעשה היא שכחה שיוצא יום כיפור בימים אלו וכמו במקרה של אייל, אמא דאגה לה. "אם אמא שלי לא היתה מזכירה לי בטלפון לא הייתי זוכרת בכלל שזה יום כיפור".
את ראש השנה מיקה חגגה בכפר קסום בעמק קולו, שהיא מעדיפה לא לפרסם את שמו כי "מאוד נחמד שם דווקא כי אף אחד לא יודע על המקום". . איתה היו עוד כמה ישראלים והם זכו ליחס מיוחד מבעל הגסטהאוס: "הוא ארגן לנו ארוחת חג, קנה תפוחים עם דבש וגם יין מקומי, מחווה יפה למרות שהיין היה ממש גרוע לטעמנו ואף אחד לא רצה לשתות ממנו". היא מספרת שהיתה אוירה מאוד טובה אבל לא ממש הרגישה שזה ראש השנה, הרחק מן המשפחה.
פסטיבל גאנש בהודו. צילום מתוך ויקיפדיה.
פסטיבל גאנש לעומת זאת מורגש בכל מקום. מיקה מספרת כי עברה טיפול אירוודי אצל מטפלת בשם רוזי שיש לה מקדש קטן בתוך הקליניקה שלה. המטפלת שלה צמה במשך 11 יום לכבוד גאנש ומקריבה עבורו כל מיני מתנות. "זה מאוד יפה לראות את זה. היא אומרת שהוא הביא לה להרבה הצלחה בחיים, הביא לה אהבה, פרנסה, אושר. כל שנה היא עושה את הצום הזה בשבוע של הפסטיבל, שבו מותר לאכול רק פירות בערב. רוזי אמרה לי שאם לא נותנים לאל גאנש ממתק מסויים שהוא אוהב הוא עלול להתעצבן. כמה מקסים"
רוחניות הינדית ויהודית. ראש השנה ברישיקש. צילום: נטע ארזי
מיקה מספרת כי היא רוצה לצאת לטרק הגנגוטרי (טרק של 3 ימים באחד ממקורות הגנגה הקרובים יחסית לרישיקש). היא מוסיפה כי קשה למצוא שותפים לטרקים כשלא מטיילים עם ישראלים. אני מחייכת בהזדהות, כי הייתי במקום הזה בדיוק לפני שנה.
מיקה בדרמסאללה הגשומה.
רוחניות או לא להיות
אייל ומיקה מסכימים שניהם שיש ברישיקש משהו רוחני, באוויר, בגנגס. מרגישים פה אנרגיות אחרות. רישיקש היא גם מקום טוב להשתתף בפוג’ה – זהו טקס הפולחן המסורתי של המאמינים ההינדים. הפוג’ה היא בעיקרה טקס שירות של האל והענקת מנחות לאל.
אייל מספר כי השתתף בפוג’ה מאוד יפה בלקסמן ג’ולה (האזור הראשי ברישיקש) מתחת לקפה פרידום- מקום מפגש מרכזי של ישראלים. "היה מיוחד ולא המוני. רוב התיירים הולכים לראות פוג’ה דווקא בראם ג’ולה". מיקה ואייל נסעו גם להרידואר על מנת להשתתף בפוג’ה, שם מתרחשת בערב פוג’ה המונית ומרשימה במיוחד שמגמדת את הפוג’ה של רישיקש.
רישיקש, למי שלא יודע היא בירת היוגה העולמית, ומושכת חובבי יוגה מכל העולם שבאים לתרגל בה יוגה או מדיטציה ולעיתים נשארים חודשים ארוכים. דווקא אייל, שכבר שנים בענייני היוגה לא מתרשם. "השתתפתי פה בכמה שיעורי יוגה אבל התאכזבתי. אתה משלם 200 רופי לשיעור למורה מקומי שמעביר שיעור לתיירים והשיעורים היו רגילים למדי".
המלצה על אשרם
"לעומת זאת" מוסיף אייל "באיזור של רישיקש ישנם מספר אשרמים אשר בהם מלמדים יוגה וזו חוויה שונה. באשרם נמצאים אנשים ממדינות שונות, יש שם יותר שקט ושלווה, ומקבלים שיעורי יוגה מן הגורו של האשרם. ישנם גם קורסים בני שבוע של יוגה ומדיטציה. בפולצ’אפי אשרם שבין רישיקש להרידואר – מעבירים קורסים שבועיים ביוגה ומדיטציה בעיקר למערביים. העונה מתחילה רק ב-20 בספטמבר, והייתי שם כמעט לבד. השהות באשרם היא ללא תשלום, ועושים שם כל מיני עבודות בתמורה".
אשרם נוסף וידוע שישנם המגיעים רק בגינו לרישיקש (אך לא יודעים שהוא כיום נטוש) הוא האשרם של הביטלס. שם ישבו חברי הלהקה המפורסמת בעולם בשנות השישים בזמן שהותם ברישיקש שאז הייתה ידועה כעיר של היפים. מי שמצפה לזכר כלשהו מארבעת המופלאים כנראה יתאכזב- המקום נטוש ונמצא בלב הג’ונגל. ובכל זאת, אייל אומר, "המקום מדהים. אתה נמצא שם לגמרי לבד, עושה מדיטציה ושומע את האום (om) של עצמך כי יש שם הד חזק. אנשים אומרים שראו שם עקבות של פילים ואף של נמרים. ברישיקש כל מקום שלא מיושב הוא ג’ונגל".
ילדי הודו מאחלים שנה טובה. צילום: קרן קסטנבנד
המסע שלי להודו התחיל בתל חי
לסיכום, חוויתי במעט מהחוויות הרוחניות של עמיתי למכללה בהודו. גם אני בוגרת המכללה, ושאלתי את עצמי לא אחת מה יש במכללת תל חי שמושך כל כך הרבה סטודנטים ובוגרים שלה להודו? אולי זו האווירה הרוחנית המורגשת בצפון הרחוק שופע הנחלים, אולי הגיל הצעיר יחסית של הסטודנטים במכללה (למרות שבשנים האחרונות ישנה מגמת עלייה בגילאים) ואולי כי פשוט אנחנו הישראלים אוהבים להיות ‘כמו החברה’.
קרן ומיקה יחזרו בעוד חודש ללימודים, קרן ללימודים בתל חי ומיקה תתחיל לימודי דרמה תרפיה בחיפה. אייל לעומת זאת (וכרגע אנחנו הכי מקנאים דווקא בו) ימשיך לטייל בהודו ולגלות את קסמיה עוד זמן מה.
רוצים לשתף אותנו בכתבות / יומנים מתקופתכם בהודו?
רוצים להשתתף בכתבות שלנו?
פנו אלינו בדף הפייסבוק
פנו אלינו בדף הפייסבוק