כתבינו יצאו לפגוש את האיש שמטפל בנו, אם חלילה אנחנו נתקעים וצריכים עזרה שם בהודו, ועושה זאת מכל הלב. הכירו את קונסול ישראל בהודו, מר אייל סיסו.
דלהי. חם. הנהג אומר שהדרך מהמיין באזאר לא כל כך רחוקה מהשגרירות, אלו רק הפקקים שמעכבים אותנו. נכון שאני בדרך לשגרירות ישראל וכולם ישראלים אבל עם כל הכבוד לישראליות שלנו, שדיוק בזמנים היא לא גולת הכותרת שלה, אני לוחשת לעצמי "אני אגיע בזמן, אני אגיע בזמן, אני אגיע בזמן" והופ הגעתי. בכניסה לא עושים הנחות בבידוק הביטחוני, ובצדק. לאחר הבדיקות נכנסתי לשגרירות. תמונת הפסיפס של 12 השבטים מקבלת את פני, לפני שאני פוגשת את קונסול ישראל, מר אייל סיסו. המקום נעים לי והדיבור בעיברית, השקט והאוירה הנעימה שבפנים משכיחים ממני את הרעש של דלהי. ואת החום. כשפוגשים את אייל יש דבר אחד בולט לעין: מדובר באיש מרשים שנושא על גבו מטרה לעזור לכל ישראלי שנמצא בהודו במצוקה ונתינת מענה לכל ישראלי שנמצא בארץ וחייב את עזרתו.
ללא פשרות וללא עיכובים הוא פה כדי להיות למעננו. אנחנו מתיישבים במשרדו של אייל ומתחילים לדבר.
אייל סיסו, 42, גדל בחיפה. ביקורו הראשון בהודו היה בטיול שאחרי הצבא תוך כדי שהוא מטייל באוסטרליה ניו-זילנד . "בהודו הייתי שבוע שבועיים ולא התלהבתי מהודו לחלוטין". כולם מעקמים את הפרצוף בחדר ואייל צוחק ומוסיף "זה היה במקרה…". הוא ממשיך, "אחר כך התלבטתי מה ללמוד, והחיים הביאו אותי למשרד החוץ. עשיתי את כל הקורסים שצריך לעשות, המשכתי והייתי קונסול בקהיר, זו היתה תקופה מרתקת ומדהימה. טיפלתי בעזאם עזאם (האסיר שנכלא בחשד לריגול ויצא זכאי, ט.ג.) עד היום אני בקשר טוב איתו."
איזה מידע אתה יכול לתת בנוגע לתרמילאים הישראלים שמגיעים להודו?
אייל: "יש בין 40 ל-50 אלף תיירים ישראלים בשנה. בעיקר צעירים אבל לאחרונה רואים לא מעט תרמילאים יותר מבוגרים. יש איזשהו שינוי במגמה, כיום ישנם תרמילאים שבאים קצת יותר ממוסדים, שרוצים להכיר את התרבות, ללמוד יוגה, להתעסק בדברים חדשים שזה מאוד יפה. אחוז מסויים מהתיירים הישראלים קצת יוצר לנו נזק. למה אני מתכוון? כמו שאתם יודעים המטיילים הישראלים שאחרי צבא, חלקם באים להשתמש בסמים קלים. על פי הערכות, אין מידע מדוייק במאת האחוזים לכמות המשתמשים אבל מדובר באחוז לא קטן".
(1).jpg)
"אפשר גם ליהנות וגם לטייל באחריות". מר אייל סיסו
ומה עוד מושך אותנו לכאן לדעתך?
אייל: "הודו מדהימה, חושפת בפנינו תרבות אחרת, נופים. היא כ"כ מגוונת שהצפון והדרום לא דומים, לכל מדינה ייחודיות משלה. ההודים ברובם אנשים חמים וטובים, מזכירים את הישראלים. אחרי חמש דקות ישאלו אותך מי אתה ואיפה אתה חי, שזה משהו שאירופאים בחיים לא עושים. הישראלים נוטים קצת לזלזל בהם, בגלל הפתיחות הזאת. לפעמים בצורה די מכוערת. להתנשא, לדבר בקול רם, לצחוק עליהם, להתווכח על כל אגורה, שבתור מטייל לשעבר אני יכול להבין. אבל לפעמים זה כבר עובר את הגבול וזה חבל, אנחנו יוצרים לעצמנו שם רע".
איך אתה מתמודד עם השם הרע הזה?
אייל: "במסגרת התפקיד, אני עורך סיורים בצפון הודו ונפגש עם המושל האזורי ועם מפקד המשטרה. בסיורים כאלו אני מקפיד להתבונן ולהבין את שני צדי המטבע. אין ספק שההודים מאוד אוהבים את התיירות הישראלית אך יחד עם זאת הם טוענים שהמטיילים הישראליים משתמשים בסמים וכו’. משם באות כל הצרות. הבעיה היא שאת הסמים האלה המטיילים מקבלים פה. מי שמכיר את צפון הודו יודע על עמק פרוואטי וקיריגנגה. הרים שלמים של ג’ראס שגדל שם חופשי. והמסיבות, שבעבר היו אסורות למשך שנתיים, חזרו. מצד אחד יש תלונות על השימוש בסמים ומצד שני יש כאן אספקה. וזה מצב בעייתי".
על עניין הסמים אייל מפרט: "יש להתייחס לשתי בעיות: קודם כל, בעיה יותר חשובה מבחינתי זו לא התדמית, אלא הנפגעים. רק המקרים שאנחנו, השגרירות, טיפלנו בהם בשנה שעברה זה 12 מקרים של נפגעי סמים, שזה נפגעים מנטליים. דרך אגב, אלו חבר’ה שלקחו בעיקר קנאביס, הסם הקל יותר, מתוך קונספציה שלא קורה שום דבר. כשאנחנו מקבלים טלפון ממשפחה או שמספרים למשפחה שהבן שלה נפגע מסמים, זה להפיל עליהם טראומה קשה".
כקונסול, מה התפקידים העיקריים שלך בעבודה השוטפת ובחוסר מצבי חרום?
אייל: "הטייטל שלי הוא קונסול לעניינים קונסולריים. התפקיד של הקונסול אחראי על מספר תחומים. אנחנו נותנים שירות לאזרחים הודים ואזרחים ישראלים. העיסוק מול ההודים כולל יותר מידע וויזות, ויזות תיירות ועסקים. מבחינת הישראלים, חלק מהתפקיד שאנחנו עושים בשגרה זה להוות מעין סניף של משרד הפנים- הנפקת דרכונים, שינויי שם, תעודות זהות, רישום ילד וכו’. החלק השני המשמעותי בהודו הוא טיפול בישראלים הנקלעים למצוקה".
ומה המצב שלנו בנושא?
"המספרים שאנחנו מדברים עליהם מבחינת הסיוע לישראלים לא דומים לשאר העולם. ישראלים במצוקה שמבקשים עזרה יכולים להיות ההורים שהתקשרו לחדר המצב, ישראלים שהתקשרו משירות השגרירות או מחברות הביטוח להודיע על בנאדם שנפצע, נהרג או נפגע סמים ואנחנו מסייעים כמה שאפשר".
לצערנו, כמו בכל מקום אחר בעולם, ישנם עוד מקרים בהם אנשים נקלעים למצוקות החל מתאונה, פציעה וכו’. איך מגיע אלייך המידע על מישהו שבמצוקה וצריך לחלץ אותו?
"בחלק מהמקרים ההורים מתקשרים אלי או שאני צריך להתקשר. בדר"כ פונים מהמחלקה לישראלים בחו"ל של משרד החוץ. בהרבה מהמקרים ההורים כבר מגיעים אלינו, הרבה פעמים הם מעודכנים לפנינו עם כל הטכנולוגיה. במקרה של קבלת החלטות במצב מצוקה, ההחלטה מתקבלת ע"י ההורים- אני מציג בפניהם את ארבע האפשרויות: חברות פרטיות, חברות מקומיות, לבוא בעצמם או לשלוח פסיכולוג, והם מקבלים את ההחלטה. אני תמיד אומר ומזכיר למשפחות: אני לא איש מקצוע, אני לא פסיכולוג, אני קונסול. אני נותן את האופציות ועוזר לפי הבחירה של המשפחה. יש מי שעוד עוזר לי במצבי חירום, בית חב"ד למשל, אנחנו בקשרים טובים והם עוזרים לי המון. כשנעדרים אנשים, קודם כל אני מנסה להוציא מייל לכל בתי החב"ד כי כל המטיילים הישראלים באים אליהם. הם מאוד עוזרים לכל האנשים".
(1).jpg)
נושא נוסף שעולה על הפרק ועלה לדיון ממש בתקופה האחרונה הוא נושא של מנותקי הקשר.
"מבחינת מנותקי הקשר היו לנו כ-11 מקרים בחודשיים האחרונים. המטיילים מאבדים את הסבלנות, לא מתקשרים בזמן להורים ואז מתחיל לחץ. לפעמים זה יכול להיות יומיים שבהם מישהי לא התקשרה להוריה ואני מקבל טלפון ‘תקשיב לא מוצאים את הילדה, היא ילדה מאד אחראית! אין שום סיכוי שהיא לא תתקשר!’, פעם גם שמעתי ‘מה, אין לך מסוק בשגרירות שאתה יכול להוציא את הילד?’. הורים חושבים שאתה מחזיק מסוק וצוות ועכשיו מצווה על הוצאת מסוק לאוויר וצריך להרגיע את ההורים ולהסביר להם שלפעמים הילדים יוצאים לטרקים ובטרקים אי אפשר לשמור על קשר כי אין אינטרנט זמין. יש היסטריה ויש עודף היסטריה. אז כן, קיימת קונספציה שהודו מסוכנת, הטרור והאונס שכל הזמן מדברים עליו בארץ עכשיו."
עוד על התופעה שבה הורים מודאגים ממהרים להכריז על ילדיהם כנעדרים, בכתבה הבאה.
ככקונסול שדואג לכל ישראלי שנמצא אי שם בהודו- מה אתה מבקש מאיתנו התרמילאים?
"מה שאני מבקש זה ליהנות בהודו ולהיות גם קצת יותר אחראיים. כשאתם מגיעים למקום תרימו טלפון להורים תגידו ‘הגענו אנחנו פה’, סמס, הודעת וואטסאפ, משהו… זה ימנע המון לחצים ודאגות".
איפה עובר הגבול בלחץ של ההורים?
"קשה להגדיר גבול לעניין הזה. אני לא מצפה מהורים שיירגעו. אם יש ילדה שאומרת לאבא שלה ‘מחר אני מגיעה לקאסול ואתקשר’ והיא לא מתקשרת, באותו רגע האבא נטרף. קשה לי לתת טיפים להורים כיצד להתמודד ולהירגע. יותר קל לי לתת טיפים לילדים ולהגיד להם שיהיו יותר אחראיים כלפיי ההורים שלהם, שיבינו מה עובר על ההורים. אני לא יכול להגיד ‘לא’ להורה שאומר לי ‘הבת שלי אחראית, לא יכול להיות שהיא לא מתקשרת’ וגם כשאני יודע עמוק בפנים שזה שום דבר- אני חייב לתת להם סיוע ולעזור. אם חס וחלילה קורה לה משהו ולא טיפלנו – מה אני אגיד לעצמי אח"כ, שידענו וזילזלנו? אין דבר כזה. בכל רגע בו מגיע טלפון או מייל- מיד אנחנו מתחילים לטפל."
האם ישנם מקרים שמשפיעים עליך ברמה האישית?
"במיוחד בנושא הסמים. כואב לי על הילדים האלה, זה יכל להיות הבן שלי… זה לא פשוט להיות קונסול."
מה בעבודה הזו יכול להרתיח אותך?
"קודם כל מאוד קשה להרתיח אותי, בוא נתחיל מזה. אם כבר יש משהו שמכעיס אותי זה חוסר צדק. לדוגמא, שלשום הלכתי לבית המשפט, יש פה עצור ישראלי שאמור להישפט. זהו שלב הדיונים לפני מתן פסק הדין. השלב הזה היה אמור להיות ב- 6.6. נדחה ל- 19.6, ונדחה שוב ליום רביעי. זה נדחה כי התובעת שברה את היד. יושב בנאדם בכלא, בין אם הוא אשם או לא אשם, והמשפט נדחה כי התובעת שברה את היד."
אני מרגיש פה בבית
אבל חכו רגע לפני שאתם מסתירים את הכתבה הזו מההורים שלכם. מבחינת סיסו, הודו היא יעד מופלא ומומלץ לטיול. לא משנה באיזה גיל אתם ומי אתם.
אייל: "הודו היא מדינה מדהימה, עם תרבות מדהימה ומגוון תרבויות. ההודים הם אנשים מאוד חמים, האוכל מצוין (למי שאוהב חריף), והטיול מרתק. המסר שלי למטיילים הוא בואו תטיילו באחריות – תחשבו גם על מי שנמצא בבית. דבר שני, בואו תעשו גם פעולות משנות תדמית. כשאני הולך למפקד המשטרה בקולו אני רוצה שיזכרו אותנו בצורה טובה… יש פה איזו סטיגמה על ישראלים, זה או סמים או מוכרים נשק. יש בנו הרבה יותר מזה. בשנה האחרונה השקנו פה 28 מרכזים שמלמדים הודים חקלאות, טכנולוגיות ישראליות וכו’. אני חושב שיש מקום לישראלים במקום לשבת בגסטהאוס – להתנדב.
ולאייל המטייל- מה כיף לך בהודו?
"מה שכייף לי בהודו זה הטיולים והנופים והמגוון העצום שיש החל ממדבר וארמונות, והימלאיה והטרקים והרפטינג והמפגש פה עם התרבות ועם האנשים האחרים שמאוד דומים לנו בהרבה דברים. אני נהנה בהודו. למרות שהגעתי לכאן במקרה, אני וגם אשתי מאוד נהנים כאן".
עברת הרבה מדינות, אתה חושב שהודו יכולה להיות בית או רק מקום עבודה?
"אני מרגיש פה בבית, אני חייב לציין. טוב לי, גם לי וגם למשפחה. זו לא ישראל, אבל אני לא מרגיש פה זר. אני מדבר מעט מאוד הינדי. רוב האנשים פה מדברים אנגלית. יש פה גם ישראלים, ובעיקר ישראליות שהתחתנו עם הודים בשנים האחרונות. אני מכיר בערך עשרה מקרים כאלו."
לחדר נכנסת עובדת השגרירות חנה ענזי, נספחת התרבות, שמספרת לנו על והופעות מישראל (עידן רייכל למשל ועוד): "אירועים לישראלים שההודים מוזמנים אליהם גם כדי שיכירו את התרבות. כמו למשל פסטיבל סרטים ישראליים בצ’אנדיגר", במידה ואתם בוגרי החוג לקולנוע ולא ידעתם. על אייל, עזני מבקשת להוסיף כמה מילים: "תוסיפו שאייל הוא באמת משהו מיוחד, שמו של אדם הולך לפניו… לא ראיתי טיפול אישי ומסור ושעות לא שעות גם בדברים שקשורים בעבודה וגם סתם דברים שהוא עושה מעל ומעבר כי הוא בנאדם נחמד. תמיד יוצא מגדרו לעזור לאחר, למי שצריך, מסתובב בבתי חולים. גם כשיש דברים שהם לא חלק מהתפקיד שלו, כי אכפת לו."
כאן אייל כבר מתחיל להסמיק.
בהודו יש הכול. לצד הסכנות המצויות לתרמילאים (כמו בכל מסע) יש את החוויות המדהימות שלא תחוו בשום מקום אחר. מה שעוד יש בהודו זה את הדאגה, האכפתיות והיחס המסור שיש כאן, מהשגרירות, לנו הישראלים. טוב לדעת שיש על מי לסמוך אבל טוב גם לקרוא ולהפנים את מה שכתוב כאן. למען טיול בטוח, טוב ומופלא!