המומו ששלח אותי לגיהנום

 

יום מלא בהפתעות היה לי ברישיקש, עיר האפשרויות הבלתי מוגבלות (אולי חוץ מבשר פרה), אבל מי סופר.

מוקדם בבוקר הלכתי ליוגה, שם המדריך ההודי הגמיש עשה תרגילים, שאין סיכוי שהייתי מצליחה לעשות בעצמי.

יותר מאוחר עשיתי רפטינג בגנגס היפהפה, הרפטינג לא היה אתגרי כלל ועיקר, חוץ מקפיצה שעשיתי מצוק בגובה 3 קומות אל תוך הגנגס.

ובערב הלכתי לטקס הפוג’ה המסורתי בראם ג’ולה, שם פתחתי בסשן צילומים אגרסיבי.

 

החלטנו אני וחברתי ירדן לקנח את היום בארוחה במסעדת "פרדייז" שנמצאת על הרחוב הראשי, בצד השני של גשר לאקסמן ג’ולה שברישיקש.

הזמנתי מומואים. מומו, למי שלא יודע, זה מאכל טיבטי, כיסון בצק ממולא בירקות או בשר.

זללתי המון מומואים צמחוניים עם צ’ילי חריף בדוכני הרחוב של דראמסלה, מה שהתברר כחוויה קולינראית אדירה.

המלצר הביא לי עשרה מומואים, 5 מטוגנים ו-5 מאודים, מסודרים סביב צלוחית רוטב כתום שלא היה חריף כלל וכלל.

אכלתי 4 מומואים, ירדן אכלה שניים והזמנו עוד שתי בחורות ספרדיות להצטרף אלינו לחיסול המנה (נשארו עוד 4 מומואים, למי שסופר).

הספרדיות החמודות סיפרו לנו שהן נוסעות באותו לילה לגנגוטרי (מקורות הגנגס), הן נעתרו להזמנה החביבה שלי וחיסלו את שאר המומואים הנותרים.

 

מה רבה הייתה אכזבתי יום לאחר מכן, כאשר מצאתי את עצמי מחוברת לאסלה מקיאה את קרביי לתוכה.

הרגשתי כל-כך רע, שכל תזוזה גרמה לקיבתי להתכווץ ולהתהפך.

הבטתי על הנוף הנשקף מחדרי אל הגנגה והצטערתי על הרגע שנכנסתי לאותה מסעדה שהתהדרה בשם המלוקק "פרדייז",

"גן עדן" עאלק, לגיהנום שלחה אותי המסעדה המחורבנת הזאת.

ניסיתי לשחזר את הרגעים שנכנסתי למסעדה, למה דווקא בחרנו בה? הרי היא הייתה כמעט ריקה וכל טמבל יודע שזה סימן מבשר רעות.

חוץ מזה, נזכרתי שכשביקשתי שחלק מהמומואים יהיו מטוגנים, המלצר עיקם את האף. כנראה הוא סתם אילתר משהו מסריח ששכב שנתיים במקרר שלו.

 

ירדן באה לבקר אותי, היא גם אכלה מהמומואים ולא קיבלה שום הרעלה, אולי בגלל שהיא אכלה את המומואים המאודים ולא המטוגנים?

מסכנות הספרדיות שאכלו איתנו, מקווה שהן לא קיבלו הרעלה בגללי בדרך לגנגוטרי. הכי מבאס לקבל הרעלה בנסיעה או טיול, עדיף כבר להשאר במקום אחד ולהתנקות.

חזרתי למיטה והמשכתי לקרוא את הספר שירדן השאילה לי ערב קודם לכן: "אלף שמשות זוהרות" של חאלד חוסייני, בערך כל מי שמסתובב ברישיקש מחובר אליו. ספר מצויין אגב.

 

לקראת אחת עשרה בבוקר, שמעתי עוד כמה ישראלים מדברים על מומואים מורעלים. מתברר שאני לא היחידה שנפלה בפח.

הלכתי למסעדה של הגסט האוס שלי, אולי בכל זאת אצליח לדחוף משהו לקיבה המסכנה שלי.

פגשתי שם את עופר ידידי מהגסט האוס, מסכן, גם הוא קיבל הרעלה מאיזה ג’יפה קטלנית אחרת.

שנינו לא היינו מסוגלים להכניס חתיכת צ’פאטי לפה, מתבכיינים על מר גורלנו. הייתה בייננו קירבה מיוחדת, מן "אחוות נגיף" שררה ביננו.

"מה את דואגת? אמר לי עופר ברגע מסוים של הארה: "היום את 20 אחוז (למרות שהרגשתי אפס באותו רגע) מחר את 70% וביום השלישי את כבר מאה, את תחזרי לעצמך. מבטיח לך!!!

 

בצהריים קפצתי למסעדת ה"בודהא הקטן" רציתי קצת להתאוורר ולשתות לי ג’ינג’ר/למון/האני תה. איזו טעות איומה.

שתיתי את התה המדובר אבל הוא לא העלה אפילו אחוז אחד במצבי הכללי.

כשדידיתי את דרכי חזרה לחדרי, מחפשת אחר מקומות נוחים להקיא בהם את נשמתי, ראיתי מטיילים חולפים על פני כשהם שמחים ומאושרים, אפילו הפרות (שבדר"כ נראות לי מדוכאות או סתם משועממות) נראו לי פתאום עליזות יותר. חוצפניות!!!

 

שוב שוחחתי עם עופר (כי לאכול לא היינו מסוגלים גם ככה), הוא טען שיש כמה דרכים שבעזרתם הגוף נלחם בהרעלה:

יש את אלה, כמוני, שמקיאים את נשמתם בכל פעם שהחיידק מרים את חוטמו, ויש אחרים, כמו עופר, שמשלשלים את נפשם לדעת. ויש את אלה שחוטפים את שניהם שזה הכי גרוע. התנחמתי בזה שחטפתי רק סמפטום אחד, אפשר לחשוב מה כבר נשאר לשלשל אחרי שאתה מקיא את עצמך לדעת?

 

ניסיתי לאכול פרוסת לחם עם גבינה צפתית חסרת טעם, אבל זה לא עזר, אחרי חצי שעה שוב מצאה את עצמה התערובת בתוך השרותים במצב צבירה דוחה במיוחד.

הסתכלתי על ביטני שהשתטחה לגמרי מרצף ההקאות ונזכרתי בסדנאת ההרזיה שעשיתי פעם, שם הכרתי את דליה. 

דליה, אישה בשנות הארבעים המוקדמות, שמנה ומלאת חיים, סיפרה לכל מי שרק רצה לשמוע (וגם מי שלא), שהיא הייתה בכל סדנאות ההרזיה האפשריות ואף פעם לא הצליחה לרזות, עד שיום אחד נסעה לטייל עם בעלה בהודו, שם אכלה כיסון בצק ממולא במשהו לא מזוהה, וראה זה פלא, במשך חודש שלם היא שילשלה וירדה 15 קילו במשקלה.

וואלה, חשבתי אז, איזו דרך מצויינת (וזולה) לרזות.

אבל עכשיו, כשאני מקיאה את עצמי לדעת ולא מסוגלת לגעת בכל המעדנים ההודים הנפלאים, אני כבר לא חושבת שזאת הדיאטה האולטימטיבית, למעשה לא הייתי מאחלת כזאת דיאטה לאף אחד (אפילו לא לבולימיות).

 

שוב פגשתי את עופר במסעדה, אנחנו יושבים שם הרבה אבל לא מזמינים דבר, חוץ אולי מתה שחור.

אפילו המלצר כבר התייאש מאיתנו והפסיק לשאול אותנו אם אנחנו רוצים להזמין משהו.
לעופר הייתה תאוריה חדשה הפעם: "מה את דואגת? חייך אלי חיוך ממזרי, "אתן הנשים יש לכן מערכת מדהימה, המחזור שלכן מנקה לכן את הגוף מכל הפסולת".

טוב, חשבתי זה בהנחה שאכן אקבל מחזור בקרוב. התחלתי לחשב את השעות למחזור הבא.

 

בערב קפצתי לבקר חברות במסעדת הגנגה, רציתי להזמין משהו שקיבתי המעונה לא תוכל לסרב לו.

למעדן קראו: "ג’וני אוקיי": פרורי ביסקוויטים על המצע של פירות וגלידה.

לאחר שהמעדן הגיע מקושט למהדרין לקחתי כפית נקיה וטעמתי מהגלידה, הגלידה ירדה במורד גרוני וקיררה אותי מעט, אך משום מה קיבתי שפעם עיכלה בהתלהבות רבה את המעדן, כיווצה פניה בגועל וסירבה לשתף פעולה איתי.

הזזתי את קערת ה"ג’וני אוקיי" בעצב לעבר חברתי: "קחי את זה", אמרתי לה, "אני לא מסוגלת לאכול את זה".

בעיניים כלות, הבטתי איך חברתי טורפת את צלחת ה "ג’וני אוקיי"בתאווה גדולה, תאווה שפעם, כך חשבתי, הייתה שמורה רק לי.

 

חזרתי לחדרי בלילה, שוב קראתי בספר עד שהגיע הזמן לישון.

בבוקר קמתי ליום חדש, היום שעל פי עופר הוא היום שבו הייתי אמורה להרגיש כבר 70%. באמת הרגשתי יותר טוב, מעניין אם זה בגלל שגם קיבלתי מחזור?

הלכתי למסעדה והזמנתי ארוחת בוקר. איזו הקלה לאכול סופסוף בלי להרגיש כל בחילה או גועל.

לא "השתוללתי" עם האוכל הפעם, אחרי שחווית הרעלה או קלקול אחד אתה כבר נהיה יותר חשדן לגבי מה שמוגש לך לשולחן.

אז ניסיתי לאכול יותר מבושל ופחות מטוגן ובאמת התחלתי להרגיש יותר טוב.

מיותר לציין שביום השלישי הרגשתי כבר מאה אחוז.

 

מתברר שעופר צדק! חבל שהוא עדיין סוחב את קילקול הקיבה כבר יותר משבוע, מי יודע? אולי אם הוא היה מקבל מחזור זה היה פותר את הבעיה?