המסע להודו – על ציפיות ומציאות

הודו- סאב קוצ' מילגה, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. הודו ידועה בכך שאין טעם לתכנן בה שום דבר כי גם ככה הכל קורה בצורה אחרת. בזמן ובקצב של הודו. לזמן אין משמעות. את עולה על טיסה, מגיעה להודו עם תרמיל על הגב, ניצוץ בעיניים, שיר בלב ומחכה שהקסם יתחיל. את בטוחה שהכל יקרה לך, שהחוויות יזרקו את עצמן עליך בלי שתתאמצי ושתכירי מיד אנשים שיהפכו לחברים בלב. יש תחושה שהכל יזרום כמו שמעולם לא קרה בעבר. יחד עם הקסם המדהים של הודו, דווקא בגלל גודל הציפייה ממנה, צריך להתכונן גם לאכזבה. צריך לנשום ולקבל בזרועות פתוחות גם את האפשרות שדברים ישתבשו. הודו, עם כל הרוחניות שלה והשוני שלה, היא דווקא המקום המושלם לעשות בו טעויות, ללמוד ולעשות התבוננות על הנפש ורבדיה. 

"הודו זה מסע"

כשאמרתי לכולם שאני מתכוונת לטוס להודו הם אמרו "וואו איזה כיף יהיה לך, תצלמי מלא תמונות יפות, את כל-כך תהני, הכל כל-כך זול״. לא הייתה התייחסות למסע הרוחני ולשינוי שאני עתידה להיות חלק ממנו. אבל ככל שמועד הטיול התקרב שמעתי מחברים שכבר היו בהודו על "המסע". הייתי מוכנה לצעוד על הדרכים של המסע שלי. הייתי מוכנה שהודו תהיה יותר מרק עוד חותמת בדרכון שלי. 

כשחזרתי לא הרגשתי שונה, אלא גירסא משופרת של עצמי. ויקי 2.0. אז מה בעצם קרה שם? מה קורה לכולם במקום המופלא הזה שהם חוזרים חייכנים יותר, סבלניים יותר, שלא נאמר – מוארים? פה טמון הקסם, אין תשובה אחת. כל אחד ואחת עוברים מסע שונה בתכלית. ככמות התיירים שנמצאים בהודו בכל רגע נתון, כך כמות החוויות והשוני ביניהן. המדהים באמת שהמסקנה היא אחת: אין כמו הודו, ואין שנייה לה. חווית הודו היא כל-כך אישית ופרטית ובכל זאת מייצרת תוצאה זהה אצל רוב האנשים. את אחראית לאושר שלך- את קובעת. אם זה לא קסם אז אני לא יודעת מה כן.

"את אחראית לאושר שלך. את קובעת"

גם המקום בו את נמצאת בחיים משפיע על חווית הודו. לטייל בתת יבשת בגיל 20 שונה לחלוטין מלטייל בה בגיל 30. היו מקומות שהרגשתי בהן זרה. אך גם זה היה שיעור חשוב ולא זמן מבוזבז, למדתי על עצמי המון דווקא במקומות שהיה לי פחות נח ונעים בהם. ולמדתי גם לעזוב כשלא מתאים ולא להישאר מפחד לעשות שינוי. 

כבר שמעתי על מטיילים שהמשיכו להיות חלק מחבורה של מטיילים מפני שחששו לקום ולעזוב. יש משהו מאבן מהמחשבה להיות לבד, אבל הלבד הוא לא רק פיזי, ניתן להיות בודדה גם שמטיילים עם אנשים רבים. החכמה היהא למצוא את השלווה והרוגע בתוך עצמך. הודו מלאה בימים שלמים של כלום ושום דבר. חבר הגדיר את זה בצורה הכי טובה:

'אם יש משהו שקיבלתי ואני לוקח איתי מהודו זה היכולת לשהות באותו מקום בלי למהר למקום אחר, ובלי להרגיש דפוק או עם ייסורי מצפון על משהו. בהודו יש משהו יותר טבעי פשוט וזורם, אין את המרדף אחרי ההספק, אחרי התוצאות'.

נחה וסובלנית עם חברים

קחו לדוגמא את הסרטים ההודים. יצא לכם לצפות פעם בסרט הודי? הוא נמשך על פני שלוש שעות, לפעמים יותר, ובניגוד לסרטים המערביים שסובבים סביב מטרה, תכלית  (הסרט מתחיל בנקודה א' ועד סופו הוא יגיע, בדרך זו או אחרת לנקודה ב') –  הסרטים ההודיים עוסקים בערכים, מערכות יחסים ולפעמים הסרט כולו מורכב מריקוד ושירה נטו. איזה כיף גדול זה לשבת שלוש שעות ולצפות באנשים הצבעוניים האלה רוקדים ושרים על המסך..ממלא את הלב שלך באושר (לא מפתיע שהסרטים ההודיים כל-כך פופולאריים בימינו).

למרות שהודו לא הייתה אך ורק כיף צרוף וחוויות נהדרות, ה-י-א הייתה חוויה נהדרת על כל חלקיה: הקלילים והיותר קשים המובילים להתבוננות עצמית. ברגעים הקשים צריך לזכור לא להפוך את זה לחלק ממך, לתת לזה לחלוף על פניך כמו רוח קרה ולהמשיך. לא להשאב, לא להזרק אחורה אל תוך חיים של כעס ותסכול. זה השיעור הכי חשוב שהודו לימדה אותי. 

סאב קוצ' מילגה – הכל אפשרי,

כבר אמרתי את זה, נכון ?