הטיול אחרי צבא של רז ישראלי (54), הגיע רק בשנים האחרונות, יחד עם המצלמה שלה. הן הגיעו סוף סוף להודו כדי ללחוץ על ה״קליק״ במקומות הנכונים – לצד חוויות מרהיבות. הפעם היא מספרת לנו על ביקורה באודייפור, שם נקלעה לחג הדורגה, שהיה מלא בצבעים, חגיגות – וחוויה בלתי נשכחת. כמובן, שמעבר למילים שכתבה לנו, התמונות מדברות בעד עצמן
כתיבה: רז ישראלי | עריכה: סיגל קריב
הודו הייתה חלום מאז ומתמיד, אבל בזמננו, טיול אחרי צבא היה פחות שכיח והחיים פשוט זרמו להם.
הנסיעות הגיעו בשנים האחרונות, מאז שהתחלתי לצלם (לא סתם אני קוראת למצלמה "סוכנת הנסיעות שלי").
הצילום הוא תמיד חלק ממטרת הטיול, אבל בעיקר אני מחפשת לפגוש אנשים ותרבויות שונות – לחוות חלקים שונים של העולם ולהכיר דרכי הסתכלות שונות על החיים.
הגענו לאודייפור בטיסת פנים לפנות ערב.
אחרי התארגנות קצרה במלון, יצאנו לשייט לאור השקיעה (תחנת חובה באודייפור, לא?) והמשכנו לארוחת ערב משובחת לגדותיו של האגם.
כשסיימנו, השעה הייתה כבר די מאוחרת, הרחובות התרוקנו מתיירים ,והחלטנו לסייר קצת בעיר לפני שנסגור את היום.
רעש מחריש אוזניים של תופים רועמים, משך את תשומת ליבנו והלכנו לעבר מקור הרעש.
אחרי צעידה של כרבע שעה, הגענו לתוך אזור שנראה כמו שכונת מגורים – וראינו שבכל כיכר וצומת יש התקהלות מקומית של אנשים, נשים, ילדים , צעירים ומבוגרים שחוגגים.
מסתבר, שהגענו לעיר בימים של חג הדורגה (Durga Puja). זהו פסטיבל, שנחגג לכבוד הריגת השדים בידי האלה דורגה, ולכבוד נצחון הטוב על הרע.
הכיכר הראשונה, הייתה מוקפת בבד יוטה, שנפרש כדי לתחום את אזור החגיגות.
אם יש משהו שלמדתי מאז שאני מצלמת, זה לתקשר בצורה ישירה ולא להסס. הרמתי את היוטה, הצצתי פנימה וחייכתי.
לא היה צריך יותר מזה. אישה מבוגרת החזירה לי חיוך גדול, הסיטה את בד היוטה והפצירה בנו שניכנס.
.jpg)
בטיולים בעולם ובעיקר בהודו, אין דבר שאני אוהבת יותר ממפגשים בינאישיים ובלתי אמצעיים.
החיבור הזה שנוצר, גם אם רק לרגע קצר, במבט, בחיוך, בסלפי ולפעמים גם בחיבוק – מרגש אותי יותר מכל אתר או מבצר או מוזיאון.
והפעם, זה היה הרבה יותר מעוד צילום. אחרי חמש דקות, התיקים שלנו כבר היו זרוקים על המדרכה בצד ומצאנו את עצמנו אוחזים מקלות ביד, מקישים בהם ורוקדים עם כל השכונה.
לא ברור מי נהנה יותר מהסיטואציה – הם או אנחנו, אבל דבר אחד ברור, זאת הייתה חוויה בלתי נשכחת.
את המקור של רעמי התופים לא הספקנו לאתר בערב הזה.
איזה מזל שחג הדורגה נמשך עשרה ימים, ושיש לנו עוד יום וחצי להיות בעיר.
למחרת בבוקר, סיירנו בסמטאות ובשוק הצבעוני והססגוני של העיר. שאפנו, הרחנו וטעמנו את מלוא הקסם הרג'סטאני.
לאור יום, ראינו גם שכל העיר מקושטת לכבוד החג. פרצופים מוכרים בירכו אותנו בחיוך רחב, שאלו מה שלומנו והזמינו אותנו לחגוג גם הלילה. הרגשנו קצת כמו סלבס מקומיים לרגע.
בערב שוב יצאנו לרחובות, ואחרי הביקור המובטח אצל החברים שלנו מאתמול, צעדנו גם לאזור החגיגות המרכזי בעיר, שם כמות האנשים הרבה יותר גדולה.
בדרך שוב שמענו את התופים רועמים והפעם, משכנו לכיוון עד שהגענו לקרן רחוב קטנה, שחגגו בה בני הנוער המתבגרים. הם התגודדו בחבורות, כשבמרכז הייתה קבוצה של נערים, שהקישו בתופים ובמצילתיים כל כך חזק – עד שכל המבנים מסביב רעדו.
האנרגיה והחשמל באוויר הוא עצומים והקולות נשמעו בכל העיר.
למחרת בבוקר המשכנו ברכב עם הנהג שלנו לכיוון ג'ודפור מחכים בקוצר רוח לחוויות ולמפגשים שיבואו בהמשך.