הסיפור שלי

     

 

לאורך השנים אני  הופך בסיפור הזה, ובכל תחנה בזמן הוא מקבל אצלי משמעויות נוספות. עתה החלטתי לפרסם אותו. אספר על חוויה חזקה שהייתה לי בביקור הראשון שלי בהודו בגיל 24 והשפיעה מאוד על חיי. הסיפור נלקח בחלקו הראשון מתוך יומן שכתבתי באותה התקופה ובחלקו השני הוא מבוסס על שחזור מדויק של מה שקרה ולא נכתב מאז (השמות בדויים). 

 

"… השעה 0830 בבוקר, נמל התעופה הונג-קונג. ממול חלון ענק בצורת קשת, מאחוריו, על רקע הרים ירוקים שפסגותיהם נושקות לעננים העבותים, נמצאים מסלולי הנחיתה. מדי פעם נוחת מטוס, עושה סיבוב קטן ומתחבר לאחת המנהרות.

דני ליטני ברקע, שיטפון מוזיקלי, שזורם דרך שתי האוזניים מתרכז במרכז הראש, מתלכד וממלא את חלל הגולגולת. על אף כל התקלות במסלול לכיוון הודו, אני באמת מאושר, מרגיש את החופש, את החירות…"

 

"הגעתי להודו אחרי טיסה מייגעת מאוד מארה"ב, דרך קנדה, הונג-קונג, תאילנד, טיסה של 36 שעות ויותר. נחתי בשדה התעופה בניו-דלהי, מלא ביטחון עצמי, מאושר, מוכן לעוד טיול קצרצר עם אחותי שכבר מחכה לי כאן, רגע לפני החזרה לארץ ללימודים. כשהייתי בארה"ב ותכננתי את הטיול להודו הכול היה ברור לי, היה ברור לי שאני בא למן טיול משפחות קצר כזה עם אחותי הקטנה, ניקוי ראש קצר לפני הלימודים. העתיד נראה היה מבטיח, חזרה לארץ ללימודים, הצלחה, התקדמות. לעבוד קשה ולקטוף את פירות ההצלחה, כמו שעשיתי לפני כן.

 

הגעתי למלון הרי-רמה,  שם חיכה לי פתק במקום בו הייתי אמור לפגוש את אחותי יעל.  בפתק ניכתב כי היא המשיכה לעיר לקנאו, ושהיא מחכה לי שם במקום ובשעה הנקובים. למחרת ב 0500 לפנות בוקר יצאתי מהמלון שורץ הישראלים אל תחנת הרכבת ומשם ללקנאו.

 אני זוכר את המבט הראשון של יעל, עומדת ומחכה מחוץ לסטסנג-האוס. מייד כשראתה אותי עלה חיוך גדול על פניה. הטמפו (ריקשה ממונעת) נעצרה וירדתי. החיבוקים היו גדולים וארוכים, שנינו היינו ממש מאושרים ועם זאת קצת בהלם, בכל זאת, לא התראינו כבר שנה וחצי ארוכות ומשמעותיות בחיים. המשכנו עם הטמפו לגסט-האוס, בכניסה פגשנו כמה חברים של יעל. הפגישה עם אלה, חברת ילדות של יעל, שהינה בת-בית אצלנו, הייתה מרגשת גם כן.

לאט לאט הכרתי את כל החברה של יעל בלקנאו. כשאני משחזר את זה לאחור, כבר ביום הראשון, כשהלכנו לשחק כדור-סל, ראיתי כמעט את כולם, את חן ותמיר ואבנר והיו גם כמה מן הבנות, אבל לא ממש יצא לדבר.

 

… הכל התחיל בשיחה שהייתה לי עם יעל תוך כדי הליכה, בה גם אלה הייתה נוכחת. סיפרתי ליעל שאם אמא ואבא היו אומרים לי שהם לא מוכנים שאסע מארה"ב להודו, או שזה יהיה מאוד קשה להם, הייתי מוותר על הנסיעה, כיוון שהם באמת עברו חוויה קשה כשיעל נעלמה בהודו ואני לא רוצה להעמיס עליהם עוד. (יעל ואלה נעלמו בהודו בזמן המונסונים, למשך יותר מחודש,  בתקופה זו הורי היו מודאגים קשות. הן נמצאו לבסוף על ידי משלחת חילוץ מטעם חברת הביטוח.) יעל אמרה שהיא לא מבינה על מה אני מדבר, שהיא לא מבינה איך בכלל אני נותן להחלטה כזו לגבי טיול, להיות מושפעת ממישהו אחר ושהגיע הזמן שאני אחיה את החיים שלי. אני התרעמתי, איך היא יכולה לומר דבר כזה אחרי שהיא הקפיצה להורים ת’לב בצורה כזו. אחרי שחודש הם לא ישנו בלילות, היו מבוהלים ובחרדות לחיים שלה.

הסברתי ליעל שאני מרגיש מחויבות עצומה כלפי ההורים ובמיוחד כלפי אמא. אמא שנתנה לי כל כך הרבה אהבה, שנתנה את כל כולה לנו הילדים. הסברתי לה שכל מה שהגעתי אליו בחיים, כל מה שאני, זה בעצם ההורים. יעל אמרה לי שהכל טעות, שהכל נראה לה מעוות, "שלדעתה אין דבר כזה מחויבות", שהיא בכלל לא מרגישה את מה שאני מרגיש, את המחויבות הזו. אני אמרתי שזה נשמע לי מאוד אגואיסטי ואגוצנטרי,  איך היא מסוגלת לא להרגיש מחויבות כלפי אמא ואבא שילדו וגידלו אותנו, שבזכותם אנחנו חיים?

לכל אורך השיחה, אלה הביעה הסכמה עם הדברים של יעל, לא ידעתי אז שאלה ויעל שותפות "לתפיסה מסוימת" ולכן הייתה ביניהן הבנה מלאה. השיחה נקטעה בשלב הזה והמשכנו בעיסוקנו מבלי שהנושא עלה שוב עד הערב.

בערב ישבנו על גג הגסט-האוס, אני, יעל ואלה והייתה לנו שיחה עמוקה וחושפנית שבעיקר אני דיברתי בה, יעל השתתפה בה רגשית ואלה האזינה. אני לא זוכר איך התחלנו לדבר שוב על הבית ועל ההורים. דיברנו על כל מה שהיה ולא היה לנו בילדות ועל חלקם של ההורים בכך.  סיפרתי ליעל, שבעצם כל "ההישגים", או "ההצלחות" שלי בחיים, החברים הטובים, החברות, תנועת הנוער והחניכים, הצבא, החיילים שהיו לי, הפסיכומטרי, הטיול לדרום אמריקה וכמובן אני עצמי-הפנימיות, האישיות, כל זה נבנה על בסיס אחד בלבד, אותו קיבלתי מההורים ובעיקר מאמא, והוא אהבה. כל הטעויות החמורות שהיו להורים, טעויות שעיצבו מרכיבים חשובים באישיותי, מתגמדות בהשפעתן אל מול האהבה שקיבלתי. האהבה, החום, הנשיקות, החיבוקים, הליטופים הם האנרגיה שהניעה אותי בילדות. הם מילאו אותי באהבה ונתנו לי את היכולת להעניק ממנה לאחרים!

השיחה הזו עם יעל, אז בלקנאו על הגג, תחת כיפת השמיים, הייתה מאוד מרגשת היו דמעות וסערת רגשות. השיחה הזו קירבה בינינו מאוד.  אע"פ שיעל ידעה טוב מכולם על מה אני מדבר, שכן חלקנו יחד את ילדותנו, לא יצא לנו מעולם לדבר על הנושאים האלה.

למחרת קמנו לעוד יום חדש בהודו שרק התחלתי להכיר. אני כבר לא זוכר מה עשינו במהלך הבוקר והצהריים. כל פעם שנפגשנו עם החבורה של יעל, יצא לי להכיר אחדים מהם, אם כי לא הרגשתי שייך. לא ראיתי בזה בעיה, הם היו חבורה מאוד מאוד מגובשת המסתובבת יחד מזה שבועות רבים יחד, מעין קומונה סגורה, החולקת הבנות רבות ותפיסת עולם דומה.

בצהרים של אותו יום הייתה לי שיחה, שיחה שבדיעבד שינתה המון בחיי.

ישבנו במרפסת של הגסט-האוס, אני זוכר אותנו את אלה, אורנית, עפרה, איילה, נועם וכמובן אבנר. התחלנו לדבר שוב על נושא המחויבות מהשיחה של אתמול. אבנר לא נכח בתחילת השיחה, הוא הגיע מאוחר יותר התיישב ככה והקשיב. אני חזרתי שוב על כך שהייתי מוותר על הנסיעה להודו אם הורי לא היו מקבלים זאת בהשלמה. סיפרתי בקצרה עד כמה אני אוהב את אמא שלי ועד כמה אני מרגיש שאני חב לה את חיי.

אבנר הקשיב ושאל מה זאת אומרת, הוא ניסה להבין את תחושת המחויבות שלי. סיפרתי לו בלקוניות על הילדות שלי והסברתי לו את תחושת המחויבות  שלי כלפי משפחתי. אבנר אמר לי שזה נשמע לו "חולני". אני אמרתי שאם הוא מתבטא בצורה כזו, אין מה להמשיך בשיחה, שהייתה עד לאותו רגע מאוד חמה ופתוחה. הוא הפסיק ושאל למה? אמרתי שאם בדו-שיח הזה אחד הצדדים "נעול" ולא פתוח להבנה לא יכולה להיות "זרימה", כלומר, אם הוא קבע שהדעה שלי חולנית, אין פה יותר אלמנט של דו-שיח בו שני צדדים הפתוחים לקבל דעה. אבנר אמר שהוא לא מבין מה הבעיה שלי, אם זה מה שהוא מרגיש, למה עליו להתנסח? מה הטעם בהתנסחות מן הסוג הזה? ומדוע היא עדיפה על פני אמירה כנה של מחשבותיו? אני התקשיתי להסכים כיוון שהעניין היה טבוע בי עמוק, אף פעם לא הייתי מסוגל לנהל דו שיח כשמולי יושב אדם הנעול בדעותיו.

אני זוכר היטב שכשהוא אמר לי את הדברים, על אף התנגדותי הגלויה, חלק מן הטיעונים שלו לגבי הכנות חלחלו אלי פנימה ודיברו אלי מאוד.

 

כשאני משחזר היום, עשר שנים מאוחר יותר את דבריו, טיעוניו היו בסיסיים ולא מרחיבים. אבנר אמר שכל תחושת מחויבות שמקורה מהשכל החושב מהווה עוולה עצמית. הוא טען כי אנו צריכים לחיות על פי ליבנו ולא על פי השכל החושב. שהלב יורה לנו מהם נטיותינו ורצונותינו האמיתיים טוב יותר משכלנו החושב. בעצם היותנו מונעים על ידי המצפון השכלתני אנו חוטאים לעצמנו, לרצונות הפנימיים שלנו, מחייבים את עצמנו לפעול בניגוד לנטייה הטבעית שלנו. בכך אנו גם חוטאים לאהובינו, מעצם היותנו לא אותנטיים ומתווכי מחשבה, ודווקא בנושאים השייכים לממלכת הרגש כמו נתינה.    

 

לכל אורך השיחה, על אף הויכוח העקרוני, הייתה באוויר תחושה חזקה של אהבה בין כל האנשים, אנרגיה עצומה, הרגשתי אותה בעיקר ביני לבין אבנר. השיחה כמעט ונקטעה בשלב הזה, אך בעזרת הבנות מסביב הפערים שנוצרו גושרו ואבנר אמר שאם זה מפריע לי הוא ינסה להתבטא באופן פחות קיצוני. ואז אבנר אמר לי, "אתה יודע מה, בוא אני אספר לך על עצמי"  והחל לספר לי על ילדותו. הוא סיפר בנוכחות כולם, כשכל תשומת הלב שלו מופנית אלי, כאילו כולם מסביב הם רק תפאורה, בפתיחות יוצאת דופן עד דמעות.

אבנר סיפר את סיפורו בסערת רגשות, כאילו הוא מספר את הדברים בפעם הראשונה ואני, אע"פ שההיגיון שלי הנחה אותי לנסות "לנתח" את הבן אדם, להבין מה עבר עליו בילדות ודרך זה לקרוא אותו ואת התגובות שלו, הרגשתי אילו קירבה והזדהיתי עם  הסיפור שלו, נכנסתי לסיפור רגשית. אני לא מרגיש צורך לכתוב את הסיפור שלו, כיוון שבתכל’ס אין שום קשר ודמיון בין הילדות שלו לילדות שלי, ובכלל.

אני זוכר שכשישבנו שם על המרפסת, כולנו, הייתה תחושה של פתיחות…

אחרי שאבנר סיים את הסיפור שלו, הבנתי מדוע הוא קרא למחויבות שיש לי כלפי ההורים שלי "חולנית". לא שהסכמתי איתו מבחינה עקרונית באותו הרגע, פשוט הבנתי שבילדות שלו היו המון דברים שנראו לו חולניים, המון דברים שמאוד מפריעים לו, שמלווים אותו לאורך השנים (כמו את כולנו) ולכן יש לו נטייה טבעית לראות את הדברים בצורה קיצונית חד משמעית בכל הקשור ליחסים בין הורים לילדים. מהרבה בחינות מהתגובה שלו כלפי ניתן ללמוד עליו יותר מאשר על המחויבות שלי.

אבל זה באמת שולי וחסר משמעות לעומת השיעור החשוב והחזק שאבנר נתן לי בקשר לחיים, לאהבה ולהורים.

אחרי שאבנר סיים לספר לי על עצמו, פרק את המטען הרגשי העצום עוד פעם בחייו, הוא אמר לי: " מה זו בעצם אהבה אמיתית?" ואז הוא אמר, באהבה אמיתית אין ציפיות, אין קח ותן, אין למה ואיך.  הורים שאוהבים באמת את הילדים שלהם, לא נותנים להם כדי לקבל חזרה, הם נותנים כיוון שהם אוהבים, הנתינה באה מבפנים, אם היא אמיתית אין בה ציפייה לקבל חזרה, היא באה מרגש טהור של לתת.

אבנר אמר אז, אם אתה אוהב את ההורים שלך ואתה מרגיש להעניק להם, אז תעניק, אל תהיה חייב להם כלום, תישאר חופשי. אבנר ממש הצטער לשמוע על המחויבויות שלי כלפי ההורים שלי, הוא ראה לפניו אדם שלקח את עצמו וביטל לעצמו את חירותו, שם לעצמו אזיקים בצורת מחויבות- חייבות.

 

אני זוכר שהתגובה הטבעית שלי, שם על אותה מרפסת, עם כל האהבה והאנרגיות, הייתה בעצם חוסר הסכמה, או חוסר יכולת להסכים בשלב הזה של הדברים, אע"פ שהרגשתי בתוכי פנימה סדקים בתפיסה הכול-כך יציבה וחזקה שהייתה לי אז. (אני מטבעי סדקים פותח, חופר ומפשפש בהם בלי מנוח, עד שאני מוצא את האמת שלי).

יפה היה לראות שאע"פ שכל "החבורה העליזה", חוץ ממני, הייתה שותפה לאותה התפיסה, הייתה פתיחות מוחלטת, כולם הקשיבו לי לא פחות מאשר לאבנר.

השיחה שהתארכה הופסקה, גם לי וגם לאבנר נשאר המון חומר למחשבה מהשיחה הזו. אני חושב שלאבנר השיחה בעיקר חיזקה את הדברים שכבר חשב  ולי, באותו שלב, היא פתחה מספר שאלות סדקים.

את אבנר אני אוהב על השיחה ההיא, על האנרגיה העצומה שהוא העניק לי, מאהבה טהורה, בלי ציפיות, על האמת שהוא גילה לי. הוא האיר לי, או כיוון אותי, או קידם אותי ובכלל אני אוהב אותו כי אני אוהב אותו J.

 

הריחות החריפים, המראות ברחובות, העוני, המנטאליות ההודית, הפרימיטיביות, השפה הלא מוכרת, הבית ששוב אינו, כללי המשחק ששוב השתנו, כל אלה בשילוב עם לקנאו, הפגישה עם הקבוצה המגובשת הזו, המאושרת, המאוהבת והתפיסה שלהם לגבי החיים, ההתנהגות שלהם, שפשוט היוו קונטרסט למה שאני, כל כך קרובים אלי ועם זאת כל כך רחוקים ונראים לא ניתנים להשגה- כל אלה החלו להצטבר אצלי בפנים לעומס רגשי שהלך וגדל.    

 

למחרת הייתה לי שיחה עם חן. אבל לפני שאני ממשיך, אולי כדאי שאומר שמנקודה זו ואילך אין לי יותר תיעוד כתוב של הדברים ואני מסתמך על הזיכרון בלבד, שהנו מפורט למדי כיוון שבמשך שנים שחזרתי במחשבתי שוב ושוב את מה שאירע שם.

כאן אולי המקום להרחיב מעט את יריעת הסיפור. למעשה, הגעתי להודו אחרי טיול של שלושה עשר חודשים בדרום אמריקה ובארה"ב, הגעתי רגע לפני תחילת השנה האקדמית, לגיחה קצרה ומתוך רצון לטייל עם יעל.

יעל ואלה הספיקו לטייל מספר חודשים בהודו, מתוכם כחודש וחצי עם חבורה זו, אותה הם פגשו בפולגה שבעמק פרבטי ומאז הפכו חלק בלתי נפרד ממנה. בראש החבורה הזו, הזכורה לי ברובה במעומעם, עמד חן. חן, כבן שלושים לערך היה מבקר קבוע בהודו, הוא למד והושפע עמוקות מגורו בשם פפג’י ואף הספיק ללמוד ממנו ישירות טרם מותו. חן היה המנהיג הרוחני של הקבוצה, והנחיל מחוכמתו ומאישיותו של פפג’י לחבריה.

החבורה הזו, כך נראה היה מבחוץ, היו לה מן כללים והבנות משלה. הם היו מאוד.. מתואמים בשפתם, בהתנהגותם, ומאוד אוהבים זה לזה, מאוד. חברי הקבוצה היו מחתך אוכלוסיה גבוה מאוד, אני זוכר ששניים מתוכם היו טייסים בקבע שיצאו לחופשה באמצע השירות ושלחו מהודו מכתבים לטייסת שהם לא חוזרים, יוצאי יחידות, וכל מה שנחשב בעיני אז כמוערך, מלח הארץ.

במהלך שהותי עם יעל, התחלתי להבין "לאן נכנסתי", אף אחד לא עדכן אותי מראש. הבנתי גם שלחן מעמד מיוחד, כולם דיברו עליו בהשתאות והערכה וחיכיתי כבר לפגוש אותו.

 אם כן,

 למחרת הייתה לי שיחה עם חן.  בשעת בן הערביים, על מרפסת הגסט-האוס,  הגיעו כולם למפגש "תמים" נוסף. לאחר שלושה ימים עם החבורה ולאחר ציפייה עדינה אך דרוכה ראיתי אותו, הדמות שסוככה למעשה על כל מה שקרה בקרב החבורה הסגורה הזו. חן, כבן 30 לערך, רזה, פנים ישראליות, שיער ארוך, שופע חן,  קיבל את פני עם חיוך.  אני זוכר שהרגשתי כמו בראיון. חן שאל ואני השבתי. השיחה יחסית קלחה, חן חייך כל הזמן, זה גרם לי לחייך חזרה, מהבטן. בשלב מסוים, כך לפני כולם, הוא שאל אותי מה הדבר הכי חזק שקרה לי עד כה בטיול. מייד עלתה התשובה בראשי, סיפרתי:

 

בזמן שהותי בדרום אמריקה יצא לי להגיע לעיירה קטנה באקוודור שנקראת פוארטו-לופז. זוהי תחנת תיירים קבועה, ממנה ניתן לצאת אל הים ולפגוש לווייתנים.  יצאנו אל הים בסירת דיג קטנה, על החרטום עמד דייג נמוך ועב-סובך בשם סימון ומאחור נהג עוזרו. לאחר חיפוש של כשעה ויותר בעומק האוקיינוס, שלא הניב דבר עמדנו לחזור כאשר סימון סימן לפתע לעוזרו לכוון את החרטום לכיוון מסוים באמצע הים. לאחר מספר דקות מצאנו את עצמנו גולשים עם הסירה לעבר שתי תלוליות שחורות מבהיקות וחלקות באמצע האוקיינוס- זוג לווייתנים. ההתרגשות הייתה רבה, שני היצורים הימיים הענקיים השאירו אות כולנו עם פיות פעורים. מיד הוצאנו מצלמות, כל אחד עם זומו הוא,  וצילמנו מכל זווית אפשרית.

 

 הם, כאילו לא חשים בנו, המשיכו בשלהם. נעים קדימה קלות, מבלי שניכרת תנועת הסנפיר שמקדמת אותם. מדי פעם מרימים סנפיר צדדי אל מחוץ למים.. מחזירים אותו למים.. נושמים.. מרימים סנפיר..  נוגעים אחד בשני בחיכוך קל.. ושוב לא נוגעים. כל קריאות ההתפעלות האנושיות, הסירות המגיעות מן האופק לא שינו כהוא זה את מסלולם או את התנהגותם. כך, בילינו איתם כשעה קלה והם בשלהם, מתקדמים לאיטם חציים מעל המים וחציים מתחת, נעים באין סוף של אוקיינוס משום מקום לשום מקום. לתדהמה הראשונית שלי התווספה תחושה של אהבה אל הלווייתנים. הדרך בה שחו, התקשורת הברורה ביניהם, יחד בשלהם, הרגישות הניכרת שבמגע ביניהם, חיממו את ליבי לרמות אקסטטיות, חשתי אליהם מעין קירבה עזה-  אל הזוג מושלם. בשלב מסוים נכנסתי למים ושחיתי לידם מתוך תחושה של אמון.   &nbs ;

 

חן וכולם הקשיבו לסיפור בעניין רב. בסיום הסיפור חן הסתכל אלי בחיוך הקבוע על פניו, בהתרגשות קלה,  ואמר לי "שהוא לא צריך ללמד אותי כלום, כל מה שאני צריך לדעת אני כבר יודע". הוא ממש הפגין אושר באמרו זאת. אני חייכתי, כיף לשמוע מחמאות, אם כי כלל לא הבנתי על מה הוא מדבר וחשבתי שהוא.. בדמיונות או משהו. אבל האהבה והפתיחות נטולת ההגנות פשוט פתחו את ליבי והרגשתי תחושה של אהבה וקירבה אליו חזרה. השיחה נמשכה, …בהקשר כלשהו, שלא זכור לי היום, חן לקח את המאפרה בידו ואמר לי, אתה רואה את האפר הזה? אני שווה לא יותר מן האפר הזה- עם חיוך  על הפנים כמובן.  ..עוד משהו מוזר שקרה בשיחה הזו היה כששאלתי את חן למה הוא מחייך כל הזמן? הוא חייך ואמר "אם היית יודע איזה דברים אני מעביר אליך עכשיו היית מחייך גם כן".  בסיום המפגש בינינו חן אמר לי שיש לו משהו לתת לי בהזדמנות קרובה.

 

שאר השיחות זכורות לי פחות בבהירות. אני זוכר שיחה נוספת שהייתה לי עם אבנר על שוקולד. איכשהו דיברנו על משמעות הרצון. אבנר אמר שאדם צריך לעשות מה שהוא מרגיש לעשות. אם לדוגמא אדם רוצה לאכול שוקולד הוא קונה שוקולד ואוכל. אני, שהיו לי תכניות וקריירה מפליגות לפני לא הצלחתי לתפוס על מה הוא מדבר ואיפה הוא חי. אמרתי שכדי לקנות שוקולד צריך לעבוד ולהרוויח כסף, ושלא בהכרח שאתה הולך לעבוד עם חשק- יש מטרות ארוכות טווח בחיים שכדי לממש אותם עליך לעשות דברים בניגוד לרצון המיידי שלך.  אבנר טען שזו טעות, אדם צריך לעשות מה שהקול הפנימי שלו אומר לו. תוכניות קבועות מראש שאנו מקבלים על עצמנו מתוך שאיפות שונות, שנוגדות את הרצון הפנימיהבסיסי שלנו מונעות מאיתנו להיות מי שאנו. עד כמה שאני זוכר, הוא ממש ביטל את מושג הרצון, מכיוון שראה בו פרי השכל והאגו.

 

התחלתי להרגיש שדברים באים מהר מדי, בקצב מסחרר, הרי כשעזבתי את ארה"ב הכול היה ברור ומובן. הרי זה רק "טיול משפחות" לפני הלימודים. הרגשתי שהגיע הזמן לעזוב את לקנאו. ידעתי שיעל רוצה להישאר, שהיא עדיין לא מיצתה את האנשים והמקום והאנרגיה והרי עברו רק שלושה ימים מאז שהגעתי, אבל בכל זאת הרגשתי שאני רוצה לעזוב.

 

הודעתי ליעל ולאלה שאני עוזב ולמחרת בבוקר ארזתי ליציאה. לא שכחתי את חן, היה לי חשוב להיפרד ולקחת ממנו את הדבר שרצה לתת לי. כשהגעתי אל חן ואמרתי לו שאני עוזב הוא קיבל זאת בהשלמה, לא נראה היה שהיה מופתע מדי או מודאג והוא לא ניסה להניאני מללכת. הוא נתן לי ספר עבה כתוב באנגלית, ועליו תמונה של איש זקן מחייך- פפג’י.

 

נפרדנו בנשיקות ועליתי על הרכבת בחזרה לניו-דלהי. הגעתי בשעות הערב, שונה מאוד מאיך שיצאתי מאותו מיין-בזאר ארבעה ימים קודם. לקחתי חדר באחד מן הגסט-האוסים המרכזיים והתארגנתי לשינה.

 

לילה, שוכב במיטה בחדר הקטן, התקרה צהובה, ונטילטור תיקרה מסתובב באיטיות מעלי. ישן ערום כרגיל, לא נרדם, מתפתל במיטה אל תוך הלילה… אני לא נרדם. אין אפילו הגדרה לתחושות שאני חש. אני אפילו לא יכול לקרוא לזה בלבול.פחד. תלישות. ריקנות תהומית. מפחד, מרגיש ערום, קם ומתלבש.

תלוש. צוחק- מפחד- צוחק, מרגיש תלוש עד כדי שיגעון. מפחד שכשאקום בבוקר המציאות לא תחזור להיות כתמול שלשום, שאמשיך להיות משוגע. מי אני? מי אני?  מי אני!  השארתי משפחה ובית לפני מעל שנה, מי היא משפחתי? מי אימי? מה הם בשבילי? מי אני? לא מרגיש געגוע, לא מרגיש לחזור.

השיחות חוזרות אלי, מראות, יעל אחותי, שחציתי אוקיינוסים כדי להגיע אליה, אלה, חן, אבנר, תמיר, הבנות האחרות, הודו ריחות, מראות. 

השעות בחדר מתארכות, מחליט לקחת את עצמי לידיים, מנסה לפתור מחוברת תשבצים- לא מסוגל, מוטרד, מנסה לשמוע מוזיקה- לא מסוגל. חרדה. מחליט שלא נותר לי אלא להפסיק לחשוב. שוכב במיטה פרקדן עיניים פקוחות אל התקרה מרגיש איך המחשבות צונחות לאט, מתפנות, נשאר עם המחשבה היחידה "לא לחשוב".

לפתע מרגיש שמשהו בי מתרומם מתוך גופי.  גופי שוכב על המיטה ודמותי שקופה עולה פרקדן כמה סנטימטרים מעלה, בבואה של דמותי. נחרד מהתופעה הברורה והמתמשכת, הבלתי משתמעת לשתי פנים.  מרגיש תלישות מזעזעת, חושב שלבטח לזה קוראים שיגעון. לעולם לא אשכח את התחושה הזו. תלוש.  

 

…אני זוכר שאח"כ בארץ, בראיון עבודה למקצוע טיפולי, שאלה אותי פסיכולוגית קלינית בביטחון: "אתה נראה לי נורמאלי מדי. אתה חושב שאתה יכול להבין כיצד מרגיש אדם משוגע?" אני קיבלתי מיד פלאש-בק ולא ידעתי מה לענות.

 

ללא עוגן, ככה שכבתי במיטה, בחדר טחוב, ביומי הרביעי בהודו, המום.  אבוד לחלוטין. לא יודע איך אצא לרחוב מחר, איך אלך?

זומבי.

נזכר שחן נתן לי משהו, אני מוציא את הספר- "THE TRUTH IS ", פותח. לפני דמותו של פפג’י מחייכת חיוך מאוזן לאוזן, אין יותר חי מזה לדמותי התועה, אני מרגיש שהדמות בתמונה מחייכת אלי , הוא ידע הכול מראש.. חיוך של ידיעה, חיוך סומך – עוגן. ניזון מהתמונה. אני מעלעל בספר, תמונה נוספת של רמנה מהרישי  מצומק  ועל פניו חיוך דק ועמוק, אני מזדעזע, מרים את פני מהספר ומחפש אותם מסביבי משוכנע שהם הכירו אותי החיוך שלהם מופנה אלי.. בלבול מהול בהקלה קלה.

קורא מהספר: "This nothingness you are, and this is the ultimate truth" סוגר מהר.. המום, כאילו שהדברים נכתבו כתשובה לשאלתי ולהרגשתי, הם ידעו מראש.. תחושה חזקה של נוכחותם איתי.  החיוך בלתי נשכח..  בהמשך הספר הרגשתי כאילו כל משפט כאילו מתווה מדרכים לכפות רגלי בצעדים ראשונים…

            

 

ANNAPURNA TREK (סוף היום הראשון)-

"עבר כמעט חודש… אולי אחת התקופות הכי חזקות בחיים שלי, אם לא החזקה ביניהן.

חודש בו הרבה דברים ששנים אני מייחל להם מתגשמים, חודש בו עליתי עוד כיתה, התבגרתי, למדתי דברים חשובים ששום בית ספר לא יכול היה ללמד אותי חוץ מבית הספר של החיים.

חודש בו תפיסת עולמי השתנתה, התחדדה ועם זאת התמלאה באין סוף שאלות חדשות. חודש מואר אחרי תקופה חשוכה כל כך בארה"ב ועם זאת חשובה כל כך. חודש בו הייתי עם עצמי.

אחד החודשים המאושרים בחיים שלי ובו משובצות נקודות של תסכול ואף ייאוש אמיתי. חודש בו היה לי (לתקופות) את השקט הנפשי האמיתי הראשון בחיי.