אוהד ארידן הגיע להודו בפעם השנייה בעקבות התרבות ההודית. ארידן, צלם במקצועו, לקח את האהבה שלו לצילום תרבויות – צעד אחד קדימה. בפרק השלישי, אוהד מספר על על חוויה קיצונית (כיאה להודו) בשכונות העוני של דלהי - שהביאה אותו (כיאה לאוהד) לצלם תמונות פשוט מעולות. תהנו
למי שפספס את הפרק הראשון לחצו כאן
למי שפספס את הפרק השני לחצו כאן
כתיבה: אוהד ארידאן | עריכה : סיגל קריב
הגעתי לדלהי ביחד עם חברה שלי בסוף הטיול, ידעתי שאני חייב לשמור את דלהי לסוף.
היינו שם ארבעה ימים. דלהי היא ללא ספק המקום הכי קיצוני שהייתי בו בחיי.
קניוני יוקרה, שכונה של היפסטרים, אזור שמזכיר את כיכר המדינה ושכונות סלמס – עם עוני והזנחה ברמה הכי צפופה וענייה שראיתי.
חווינו מהכל, הלכנו לקניון לראות סרט בווליוודי קלאסי, שהיה מרתק אפילו שלא הבנו כלום. הניתוק המוחלט מהמקום היה מטורף.
הלכנו לברים ומסעדות ב-Connaught place שלא יביישו עיר אירופאית קלאסית, לצד מקבצי נדבות שמחכים לכמה פרוטות מהבליינים ההודים.
לראות את הקיצוניות הלא נתפסת הזאת בין אנשים שחיים כל כך קרוב, הייתה חוויה משמעותית.
שמעתי על סיור בסלמס (שכונות מצוקה) עם בחור שעושה את זה כתרומה לקהילה, ותורם את הכסף לבתי ספר. הבנתי שזו הנקודת כניסה שלי לסלמס.
הצטרפנו לקבוצה קטנה לסיור בסלמס, הרגשתי בטוח לצד אדם מקומי. בזמן שהוא דיבר עם הקבוצה, התנתקתי מהם ושמרתי על קשר עין, נכנסתי לסמטאות כדי לחוות מהמקום, ליצור אינטראקציה עם המקומיים.
הכרתי אנשים חייכנים ואופטימיים וזה ריתק אותי איך במקומות כל כך עניים, אפשר למצוא כל כך הרבה אושר ופרופורציות.
ידעתי שהייתי צריך את זה לעצמי, זריקת ביטחון לקראת החזרה לחיים העמוסים בארץ, זה מה שהודו עושה בעיניי, גם ברגעים שקשה לנשום – אתה מבין כמה אתה בר מזל שנולדת לחיים כאלה.
קשה לבחור תמונה אהובה, אבל הייתי הולך על התמונה של שלושת הילדים, יש בה משהו אמיתי, החיוך, היחס בין שלושת הילדים, קצת מהאווירה בסמטאות והפשטות.
