העדשה של מתן

כתיבה: מתן יפרח | עריכה: סיגל קריב

 

 

הרבה זמן עבר מאז. יותר מדיי זמן.

הודו מרפאה את הנפש, אני מאמין בזה בלב שלם.

אין שום תמונה בעולם שתוכל לתאר את המסע הנפשי שאתה עובר במקום כזה, שתתאר את התחושות, את השיחות הקלילות, את חוסר האיזון המושלם, את הבקרים היפים או את הזריחות שאתה זוכה לראות כמעט כל ערב. דרך העדשה שלי, ניסיתי באופן מועט להראות איזשהו רגש רגעי, תחושה שחוויתי באותה שנייה. קשת הרגשות שחוויתי ביום רגיל מן המניין שם הוא שווה ערך לחודש של רגשות פה בארץ.

 

 

 

ממה שלי יצא לפגוש, כל אדם עובר תהליך מסוים בהודו. בין אם אתה מגיע עם משהו מכוון, או בין אם אתה מגיע בראש פתוח, משוחרר דאגות. התנועה הרגשית המתמדת של הודו, מכריחה אותך לעבור תהליך. לי באופן אישי, היה אישיו גדול עם האמנות שלי. עם הכתיבה והצילום.

הגעתי להודו אחרי פרויקט צילום וכתיבה גדול, שסיימתי בדד ליין קצר מהרגיל. הרגשתי שאני צריך לשחרר את הכתיבה ואני צריך לשחרר את הצילום מחיי, לא היה בא לי להיות צלם, לא היה בא לי לכתוב יותר, לא היה בא לי שמישהו יכניס אותי להגדרה כזו או אחרת. כל מה שהיה בא לי זה פשוט להיות. לא מישהו מיוחד, פשוט אני.

 

 

בעיניי הודו נותנת לך את הזמן שלא תקבל בשום מקום אחר בעולם וזה אך ורק בגלל שלזמן עצמו אין חשיבות מכרעת. יש תהליכים גדולים, פנימיים וחיצוניים שהזמן לא משחק בהם תפקיד. היכולת של הזמן בהודו לתת לך את האפשרות להתבונן פנימה בשקט, בלי לחץ, יוצרת סינון אוטומטי – ואחרי כל קליפה שאתה מקלף מעצמך ,אתה נחשף למי אתה באמת ומה באמת אתה רוצה לעשות. אני הבנתי מה אני רוצה לעשות, וזה היה לי ברור. לא רציתי להמשיך לצלם בצורה מסחרית וכן רציתי להמשיך לכתוב. מאז ועד היום רוב העבודות שלי בצילום היו עבודות ללא תשלום וכמעט כולם היו פרויקטים אישיים שאני יזמתי והיה לי עניין בהם.

 

הודו קוראת לי בחזרה למסע נוסף. עבר זמן רב מדי. בקרוב אחזור, לעבור תהליך נוסף.

תודה.