השקט שאחרי הסערה

רעידת אדמה בעוצמה של 7.9 הכתה בנפאל ביום שבת האחרון, ובעקבותיה הגיעו עוד עשרות רעידות משנה עד צפון-מרכז הודו. כ-4000 איש נהרגו באירועים והמספר עדיין עולה, עשרות אלפים נפצעו והרס כבד נגרם ברחבי המדינה. מאות ישראלים היו בנפאל באותו זמן, חלקם בערים גדולות וחלקם בכפרים נידחים או בטרקים. רבים מהם נותרו מנותקי קשר גם ימים לאחר האירוע ונזקקו לחילוץ בסופו של דבר. דיברנו עם שלושה ישראלים בעלי סיפורים מרתקים על חוויותיהם מהאסון.

 

מאיה בן דויד (23) מירושלים היתה בכפר 'טוטופאני' בטרק 'מורשת הטמאנג' (כ-300 ק"מ מקטמנדו) עם בן זוגה ועוד שבעה חברים בעת הרעידה ושלושה ימים לאחר מכן הגיע מסוק לחלצם. היא מספרת לנו מה עברה בימים אלו: "עשיתי כביסה ליד הנביעה החמה בכפר כשפתאום האדמה התחילה לרעוד בטירוף. נפלה לידי חומת אבן והאינסטינקטים החלו לפעול לפני התודעה. עזבתי הכל מאחור, כולל הנעליים ורצתי למצוא את בן זוגי ואת שאר החברים.

 

"נפלה לידי חומת אבנים והאינסטינקטים פעלו". מאיה והחברים בכפר

 

מאותו רגע היינו חלק בלתי נפרד מאנשי הכפר. הם עודדו אותנו ואנחנו עודדנו אותם. אחד התושבים נפצע קשה בראשו. חבשנו אותו וטיפלנו בו. הקמנו אוהל קטן על שלוחה בטוחה עם אנשי הכפר uבימים הבאים טיפלנו באנשים ובילדים בכל פציעה ומחלה. הם דאגו לנו לכל מה שהיינו צריכים וסיכנו את חייהם כדי לבוא איתנו לכפר להביא לנו אספקה של אוכל. היינו מוקפים באנשים מדהימים, עם גישת חיים יוצאת דופן, כל כך רגועה, שלווה, שהשרתה עלינו ביטחון. הרעידות לא הפסיקו ומולנו ההר התפרק ממפולות אבנים והחלטנו להישאר עד שהרעידות יפסיקו. לאחר ארבעה ימים הגיע מסוק חילוץ וכל הכפר כל כך התרגש בשבילנו.

 

"היינו חלק בלתי נפרד מאנשי הכפר". החברים עם ילדי הכפר

 

ביקשנו מהמחלצים קודם כל לחלץ את פצוע הראש הנפאלי שטיפלנו בו וכשחזרו בשבילנו היה לנו מאוד קשה לעזוב את אנשי הכפר. השארנו להם כסף כדי לחדש את הכפר והשדות שנפגעו, את האוהל ואת כל ציוד העזרה הראשונה שהיה לנו. הוציאו אותנו בנגלות למקומות שונים ומהרגע שחולצנו הבנו את חומרת המצב. אני רוצה למסור תודה למשפחה ולחברים שהגיעו לכל פינה בתקשורת כדי לעזור לנו."

 

ענבר עירון (22) מקיבוץ ברקאי, מדריכת מתנדבים של ארגון "תבל בצדק" היתה בכפר 'מנגאו', כשעה וחצי מקטמנדו ומספרת: "היינו בפעילות בבניין בכפר ולפתע הרגשנו את הרעידה. רצנו החוצה ובהתחלה לא הבנו את חומרת המצב עד שראינו בתים מתמוטטים לידנו ואת כל העמק מתחתינו מעלה אבק.

 

"ראינו בתים מתמוטטים ואת כל העמק מעלה אבק". ההרס בכפר מנגאו

 

ריכזנו את אנשי הכפר באזורים הפתוחים, ניסינו להרגיע אותם ועזרנו להם לבנות מחסה בשטח. רוב המבנים בכפר עשויים מבוץ ואבנים ולכן התפרקו מבפנים, למזלנו לא היו נפגעים אך הכפר במצב קשה עם המון נזקים לרכוש. הקמנו לאנשי הכפר אוהלים מפלסטיקים מהם היינו אמורים לבנות חממות וכך העברנו את הלילה. המון אנשים אבדו את בתיהם לחלוטין והבתים שכן נשארו התפרקו מבפנים לחלוטין. בימים לאחר מכן עזרנו להורים לבנות בתים זמניים, העסקנו את הילדים וניסנו לתת להם סוג של שגרה. כולם, כולל המתנדבים, עדיין ישנים בשדות מאחר ויש עדיין חשש לרעידות משנה. היום אנחנו נוסעים לקטמנדו כדי לעשות הערכת מצב ולחשוב איך להתאים את צורת העבודה למצב הנוכחי, דרושות עבודות שיקום נרחבות בקטמנדו והכפרים. אף אחד מהמתנדבים לא רוצה לחזור לארץ, כולנו רוצים להישאר לעזור לאוכלוסיות שצריכות אותנו כרגע."

 

"ניסינו לתת לילדים סוג של שגרה". מתנדב בכפר מנגאו

 

טל בוסידן (37) מירושלים, הורה טרי, שהוא ובן זוגו שהו בנפאל כחודש כדי לקחת את שלושת ילדיהם בני החודש שנולדו בהליכי פונדקאות. הם היו בדירתם השכורה יחד עם התינוקות בקטמנדו בעת הרעידה: "הרגשנו את האדמה זזה ומיד רצנו אל הילדים בסלון. הכל רעד, נשברו זכוכיות, נפלו דברים מסביבנו, השתטחנו על הילדים וברגע שהסתיימה הרעידה תפסנו את הילדים ורצנו שבע קומות יחפים למטה. לילדים לא היו בגדים חוץ מאלה שהיו עליהם, שום ציוד או אוכל. אחרי 5 שעות הגיעה משלחת יחד עם השגריר לקחת אותנו.

 

"רצנו והשתטחנו על הילדים". טל ובן זוגו עם הילדים מתחת לביתם לאחר הרעידה

 

השגרירות נראתה כמו מחנה פליטים- היו שם המוני אנשים ולחץ מטורף. התנאים היו מאוד קשים לתינוקות- ישנו באוהלים בלילה כשהטמפרטורות צונחות ל-8 מעלות, ירד גשם בילה והתינוקות שכבו באוהל בקור. היה מחסור חמור באוכל ושתייה, הכינו סיר אורז פעם ביום בערך. התנאים הסניטריים היו נוראיים וכאלה שמסוכנים לתינוקות.  אנשי השגרירות ניסו לעשות מאמצים כדי להקל עלינו אך הם פשוט לא היו ערוכים לקליטת מאות ישראלים ברגע. היינו שם ביממה האחרונה עד שפונינו לשדה התעופה. פחדנו שהילדים יחלו, לא יכולנו להישאר עוד במצב הזה."