התאהבתי. בי

את המסע הראשון שלי להודו ערכתי לפני שנתיים. בגיל 46. זה היה חלום ישן שהתגשם אחרי 22 שנות ציפייה. זה היה הדבר שהכי רציתי בעולם כשהייתי בת 24, אבל לא קרה. כי נכנסתי להריון באופן לא מתוכנן והתחתנתי ואחר כך היו הדברים הרגילים: שלושה ילדים, קריירה, גירושים… והחלום נשכח.

 

"נסעתי כבר לאירופה לבד. אבל זה לא אותו הדבר"

 

בגיל 46, כשאני גרושה ואם לשלושה, אחד לקראת שחרור מצה"ל ושניים בתיכון, החלטתי שהגיע הזמן. זה קרה כמו שקורים הדברים אצלי בדרך כלל: במהירות. הייתה לי עבודה של כתיבה בעיתון שלא אהבתי, רציתי זוגיות ולא מצאתי אחת וגם המצב הכלכלי שלי היה רחוק מלהיות מזהיר. רציתי לעזוב את העבודה והיה לי סכום כסף קטן בצד. ידעתי שאני לוקחת סיכון כי לא תהיה לי עבודה כשאחזור, אבל הימרתי. על כל הקופה. כי הייתי צריכה שינוי באופן דחוף. כעבור חודש מהרגע שבו החלטתי עליתי על מטוס בדרך למומבאי. לבד.

פחדתי. פחד מוות. הייתה לי תכנית: לגואה ומשם לקרלה. אפילו קניתי כרטיס טיסה לגואה בעודי בישראל. עשיתי כל מה שאומרים שצריך, כולל להיסחב עם אריזות של מלרון, שבסוף השארתי בהאמפי בבית חב"ד. ובכל זאת, כשירדתי מהמטוס במומבאי, רעד לי הפופיק. נסעתי כבר לאירופה לבד. אבל זה לא אותו הדבר. זאת הודו. ענקית, מטורללת.

 

חיוך של רישיקש

 

הנחיתה הייתה דווקא רכה. הכרתי שועלה ישראלית שהזמינה מונית לגוקרנה ונסעתי אתה. חשבתי לנסוע לגואה ולרדת שם, אבל הודו לימדה אותי על הלילה הראשון שצריך לזרום. ירדתי מהמונית, הבטתי לצדדים ולא אהבתי את גואה. וככה החלטתי להמשיך לגוקרנה והשתנה לי כל המסלול של הטיול. האמפי, פושקאר, ג'ייפור ובחזרה למומבאי.

 

גוקרנה. אהבה ממבט ראשון

 

אני בחיים לא אשכח את הריח שחדר פנימה מחלונות המונית בדרך לגוקרנה, הריח של הודו. שאני כל כך מתגעגעת אליו כשאני פה בישראל. שרוף, כבד, מעורב בקטורות ופרחים. ואת הירידה מהצוק למטה, לחוף של גוקרנה, בשלוש לפנות בוקר אחרי שהמונית עצרה. ואת הרגע שבו פקחתי עיניים בבוקר הראשון שלי וקלטתי שאני שם וראיתי את הנוף בפעם הראשונה. זו הייתה ההרגשה הכי מדהימה בעולם, קשה לי לתאר אותה במילים.

 

גוקרנה. ג'ונגל וחלומות

 

החוויות שהיו לי במסע ההוא הראשון, שארך חודש וחצי, היו רגשיות ועמוקות מאוד. שם, על חוף הים של גוקרנה, במקדשים העתיקים של האמפי וליד הנהר בפושקאר, כתבתי את ספר השירים הראשון שלי "הפתח הצר" שיוצא לאור בקרוב. וגם בכיתי בדמעות של התרגשות הרבה יותר מפעם, במיוחד בהאמפי ובכפרים בסביבה. הקסם שחיפשתי במשך שנים שבה אותי.

והיה עוד דבר- בפעם הראשונה בחיים ידעתי ללא ספק שאני יכולה לסמוך עליי באמת. שם, בארץ זרה, לבדי, הכרתי ים של אנשים, כמעט כולם הודים, והסתדרתי מצוין. האמת היא שתיכף על ההתחלה הרגשתי בבית: לבשתי לבוש הודי מסורתי, טעמתי וחוויתי כל מה שקשור לאוכל ולתרבות המקומית וכמה שיותר. ויצא לי גם להתארח ולישון בבתים של חברים מקומיים בג'איפור, בעיר הוורודה.

 

ורודה בעיר הורודה

 

גם היום, למרות שעשיתי שני מסעות להודו מאז (והשלישי בדרך), ברור לי שאין על המסע הראשון. שהוא כמו אהבה ראשונה שמערבלת את כל החושים. ככה לפחות זה היה אצלי. מאז אני חוזרת לשם שוב ושוב.