התנדבתי בדצמבר 2009 דרך ארגון תבל בצדק בתוכנית בת חודש ימים -בכפר צ'אקמאקי (Chakamaki) הנמצא בין קטמנדו לפוקרה. הכפר ממוקם כשעה וחצי הליכה מהכביש - עם הכבישים שם גם באוטו זה לוקח זמן דומה . היינו קבוצה של חמישה ישראלים, והעברנו חוגים של אחה"צ בעיקר לנוער- מגילאי 11-12 עד גילאי עשרים פלוס (הגיל הכי בוגר היה 25). בין החוגים שהעברנו היו חוג אנגלית, חוג תיאטרון תיאטרון ופעילויות נוסח תנועת נוער.
הכפר צא’קמאקי במבט מלמעלה. צילום: יונת לטזטר
נוסף לצוות ההדרכה- הייתה לנו מתורגמנית צמודה בשם ג’ני (על אף שבהכשרה למדנו קצת נפאלית בסיסית). ג’ני עזרה לנו גם להכין את הפעילויות על מנת שהיא תדע איך להעביר איתנו מול הקבוצה. אחרי כל שניים – שלושה משפטים שלנו היא הייתה מתרגמת לקבוצה והיא בעצם עשתה את העבודה הכי קשה. חשוב לי לומר על ג’ני שהיא היא בן אדם מדהים. דבר ראשון היא אלמנה ויש לה בן שאז היה בן שלוש היום כבר בן שבע. אלמנות בנפאל הן בשולי החברה בד"כ אבל אליה בכפר היו מתייחסים ממש בכבוד, קוראים לה מיס, כפי שנוהגים לקרוא בנפאל למורה. תבל בצדק עובדים עם ארגונים מקומיים והיא מאלו שעזרו לייסד את הארגון בכפר צ’אקמאקי. האינטנסיביות שהיא עבדה והצורה שהיא העבירה את הפעילויות היו ממש ראויים להערכה. היא גם למדה עריכת דין, אדם מאוד מרשים.
מה שהכי היה חזק בעיני בהתנדבות היה החוג אנגלית. בעקרון לומדים בנפאל בצורה נוראית- המורה רושם משהו על הלוח והילדים חוזרים אחריו כמו תוכי. קשה להם באמת להרכיב משפטים ואנחנו ניסינו לעזור להם לקחת מילים וליצור ביניהן חיבור לוגי. היו כמה חברה שיותר התבלטו בשיעורים, ועודדנו אותם לעזור לחברה האחרים.
פעילות כיתתית. צילום: יונת לטזטר
מה שהיה מדהים הוא שחזרתי אחרי כמה חודשים לכפר (בחודש אפריל) ושמעתי ממקומית שבזמן שלא היינו שם החברה שהיו יותר חזקים המשיכו ללמד את החברה האחרים. לנו היה ספק מאוד גדול שזה באמת יקרה והיה מאוד לרגש לשמוע שזה קרה.
ילדי הכפר עם ג’ני. צילום: ניר בר
משחקים כמו בצופים.. צילום: יונת לטזטר
המגורים במהלך ההתנדבות הם אצל משפחות מארחות. בנים ובנות בנפרד. אנחנו גרנו אצל המשפחה המארחת בחדר שלפני כן גר בו אחד הבנים של המשפחה- צמוד לבית של ההורים אך ביחידה נפרדת. הוא עבר לגור עם אשתו אצל ההורים- עם הבנות שלו. האישה שלו תמיד נראתה לנו חסרת סבלנות, לא כל כך דיברה. הבנו שהיא כנראה בדיכאון, בלחץ. חשבנו שזה בגלל שהם חזרו לגור אצל ההורים שלו. האישה ידעה לקרוא נפאלית, שזה משהו נדיר אצל נשים בכפרים.
עם אחד מאחי הישראלים ואחד מאחי הנפאלים. צילום: יונת לטזטר
הבנות המתנדבות (הישראליות) בקושי הכירו אותה אבל אימא שלי שבאה לבקר אותי הכירה אותה ממפגשי קבוצת נשים (פעילות נוספת של תבל בצדק) והיא סיפרה שאותה אישה מלמדת מאוד בביטחון וקבוצת הנשים כנראה באמת העצימה אותה , דרך המפגשים האלו היא חזרה לחיים. שמחנו מאוד לראות שבחרנו באדם הנכון למפגשי הנשים. זו הייתה עוד חוויה שנחרטה אצלי כמשמעותית.
הייתי סה"כ חודש וחצי בכפר לאחר מכן חזרתי ליומיים וחצי לביקור כי התגעגעתי ורציתי לראות מה השתנה – וגם רציתי להראות לאמא שלי את המקום.
יש לי קשר פעם בכמה חודשים בפייסבוק עם ג’ני המתורגמנית. אני רואה מידי פעם תמונות מהכפר בפייסבוק – דרך העמוד של תבל בצדק. אם אני אחזור לנפאל מתישהו אני בטוח אחזור לבקר בכפר.
ביקור בכפר, שתי אימהות. צילום: ניר בר