ורנאסי של כל העולמות

כתב: תום שוורץ

6:30 בבוקר וציוצי ציפורים מתוכנתים קוטעים את שנתי. שעה וחצי קודם לכן אני כבר קם בבהלה, אך עכשיו זה רשמי. שולח יד למנעול המרפסת, מתגלגל מהמיטה, שם מגבת להסתיר את חלציי, מתקדם חמישה צעדים כבדים אל תוך המרפסת הקטנה ונשען על המעקה. מוציא את הבי.די. הראשון ודוחף לקצה שפתי, ולמרות שברור לי שזה רע בעיקר לאור העובדה שהליחה שהצטברה בלילה, נמצאת עדיין בתחתית ריאותיי בתצורה של שיעול חריף ועמוק, אין לי באמת ברירה. אני מצית ושואף עמוק את העשן הסמיך, עיני חצי דבוקות צופות ראשית לשמיים, לאחר מכן גולשות אל הגנגה ואז לבסוף אל הבניינים ואל הסמטה הצרה והעדיין כה שקטה בשעות הבוקר המוקדמות. ואז מגיע החלק הכי חשוב. רוח חצי חמימה של בוקר מגיעה מכיוון הגאהט הקרובה, פוגשת את פניי ואז העיניים שאט אט נפתחות חוזות בשלג עדין וזעיר. הוא נח ונערם על ראשי, ומביא עימו ברכה שרק השלג של ורנאסי יכול לתת. ואתם בטח שואלים כיצד יורד שלג באמצע מרץ בורנאסי, ובכן, העיר הזאת מתקיימת מניסים ממש מהסוג הזה, הם קורים כל שבריר שניה, ובשיא התגלמותם השלג הוא אפר של גופות שעולה מהמשרפות במרחק של כ100 מטר ממני.

‌הגעתי אליה לאחר שלושה חודשים של שוטטות קשוחה ואינטנסיבית. בחודש האחרון, רגליי התמסרו למרחבי מדיה פראדש ובתמורה היא כבשה את ליבי יותר מכל אחת אחרת. אך ככל שמסעותיי בליבה של הודו התקדמו מזרחה, משהו ברוחי זעק את השם "ורנאסי" בקול צורם. אופי המסע שלי עד כה, היה תמצית הנוודות, מעברים מרובים בין מקומות, נסיעות אוטובוס מקומיות בין הכפרים ובידוד מחברה מערבית. התנאים הקשים והמקומות המרוחקים, היוו את האתגר והמסע אליו ייחלתי. אך אט אט, הריגוש החל לדעוך. הבנתי ביעד האחרון שלי במדינה, כיצד למעשה הורגלתי לאופי המסע ובכך הוא הפך לשגרתי. מעבר לכל, התחלתי להרגיש את השחיקה הגופנית והעייפות הכבדה שהשתלטה על גופי ולמעשה אילצה אותי להשתנות שוב. אמרתי לעצמי בהחלטיות שעליי לעצור, ובעוד שזעקת הנפש עוד צורמת בקולה, ורנאסי הפכה ליעד הנבחר.

 

"משהו ברוחי זעק את השם "ורנאסי" בקול צורם." צילום – אלבום אישי – תום שוורץ

‌

הגעתי בשעת לילה מאוחרת ובלי הכנה מוקדמת ,היא הכתה בי בעוצמה אנרגטית בבטן. כבר למדתי שלנסות לנתח את השפעתן של מקומות בהודו על נפש האדם הוא בתחום שהוא מעל לרציונל, לכן לא הייתי צריך הסברים מיותרים, הרגשתי שהגעתי לבית. התמקמתי סמוך למניקרניקה גאהט (גאהט השריפות), וכשהתגלגלתי דרך הסמטאות הצרות והצפופות עטורות שיווה לינגאהמים ופרות עצומות ועיקשות בנוכחותן, הגעתי לבסוף לאמא של העיר. קראו לה גנגה, ובניגוד לכל הסיפורים ששמעתי עליה, היא הייתה רכה, עדינה, מכילה ונקייה, וכל זה אפשר היה לקלוט במבט ראשון. הסתכלתי עליה טוב טוב, ואז הסתובבתי לראות את הדרך האפלה שממנה באתי. נגלו לעיניי בתאורה חזקה ומעורפלת רצף עצום של מקדשים ומבצרים בגובה כביר, וחששתי שמה כולן ייפלו עלי בעוצמתן. זה הרגיש שיד אלוהית עצומת מימדים דחפה את כל המבנים עד ממש לקצה, רגע לפני שהן טובלות בעצמן במים. התקדמתי עוד כמה עשרות מטרים ולצידי נבנו מגדלי עץ מחושבים ועשן עבה שמשמש להן תפאורה. התגלגלתי עוד כלפי מטה והעשן כבר מציף את עיניי, חום עוצמתי פוגש את פניי וריקוד האש כובש אותי. האש, נושאת על כתפיה את התפקיד המהותי ביותר, בתור משמידת החומר והאדם, בתקווה שאולי אפילו בגלגול הזה, הנשמה תיגאל ממעגל החיים החוזר ומלא הסבל.

 

צילום – אלבום אישי – תום שוורץ

‌בעוד שהורגלתי למצות מקומות כה רבים בהודו בתוך מספר ימים, ורנאסי הפתיעה אותי בעניין שעוררה בי. ברוב המקומות אני ישר רץ למקורות ההיסטוריים ומנסה לפצח את החידה שכל מקום טוען בתוכו, אך פה המצב היה שונה. לא הצלחתי להכיל את גדולתה של העיר, לקח לי רק שבוע וחצי עד שהצלחתי למפות בכלל את צורתה בראש שלי ולסקור בצורה שטחית את אזוריה השונים. אולי התיאור הכי מדוייק למורכבותה מצוי בציטוטו של מארק טווין שביקר בה לפני יותר מ120 שנה: "ורנאסי יותר עתיקה מההיסטוריה, יותר עתיקה מהמסורת, יותר עתיקה מהאגדות והיא נראית פי שניים יותר עתיקה מכל אלה יחד". כל יום היה הרפתקה, לא ידעתי איפה היא תתחיל ואיפה היא תסתיים, אך מה שהיה ניכר זו האנרגיה הקיצונית שתפסה פיקוד על אופי היום.

 

"יותר עתיקה מההיסטוריה, יותר עתיקה מהמסורת, יותר עתיקה מהאגדות". צילום – אלבום אישי – תום שוורץ

‌

היו ימים מלאי אור וחיוביות. טקסי הפוג'ה שנחבו בין מקדשי העיר הנסתרים הדהדו בתוכי בעוצמתן הפשוטה, האנשים התקיימו בעיר כשם זהו מרכז היקום, לעומת מקומות רבים כל כך בהודו, לא היה צורך בהשוואה כדי לדעת שהיא המוחלטת והאמיתית. הסמטאות הצרות והסבוכות הציעו עולם ומלואו – ששעות של שוטטות לא יצליחו לסכם לכדי מסקנה אחת. אפילו קול חריכת הבשר ושומן האדם בשריפות הענק, ליטף את אוזניי וליבי באופן משונה אך כל כך מוכר. זהו היה היעד התיירותי הראשון שלי מזה מספר חודשים, אך עם זאת הוא לא השתלט, וגם לא יצליח להשתלט אי פעם. רק מצפייה בתיירים מבוהלים ונחרדים אתה יכול להבין שלעולם הדופק הגבוה והחזק של העיר יגבור על כל מי שינסה לחשוב שאפשר להתאים אותה לצרכיו.

‌עם זאת, היו ימים מלאי חושך ואופל. אנשי הגאהטות מציפים אותי בהצעות לכל סוגי הסמים שהעולם הנרקוטי יכול להציע, כנופיות של כלבים דבוקי מחלות עור ואכולי חלקי בשר מדממים מתייפחים על קיומם, ילדי רחוב עוסקים במרמה, עם צחוק אכזרי שלא תואם לגילם הרך. הרוע הפך אותי ליצור נרקוטי בעצמי, בוזז את חנויות המתוקים מכל שללם, לוגם מהלאסי המפורסם של ורנאסי באובססיביות למשך כל מהלך היום – ובערב מכפר על מעשיי בתחושת צרבת שהיכתה בי עד לשינה. היו ימים שהסבל היה קשה מנשוא, ורק חיפשתי איפה למקם את רגליי כדי לרסק באכזריות ספל חימר, או שהייתי נכנס לעימותים מיותרים ואמוציונלים עם תושבי המקום בכל פעם שפנו אלי וניסו לסחוט ממני מעט כסף.

 

"היו ימים מלאי אור וחיוביות…" צילום – אלבום אישי – תום שוורץ

‌

"והיו ימים מלאי חושך ואופל" צילום – אלבום אישי – תום שוורץ

‌

לאחר שבועיים חל אצלי שינוי, חשתי מיצוי, ועלה בי צורך עז להמשיך הלאה, אך הייתי נחרץ להישאר ולשאת בהשלכות של ההחלטה הזו. באותה תקופה, התחלתי רצף יומי של לימודי יוגה שכל כך הסתייגתי מהן בתחילת דרכי בהודו. בהגעה שלי לורנאסי הרגישו הכרח. באחד מהשיעורים הראשונים, לאחר רצף של אסנות קשוחות לגופי החלוד, נחתי על גבי בבהייה רצופה על מאוורר התקרה ונכנסתי למצב מדיטטיבי. המחשבות לגבי המסעות שלי עד כה הדהדו במהירות, ומכל אותם רגעים הנפלאים והצבעוניים החזקים ביותר שעלו היו דווקא אלה המדיטטיביים. אותם שעות ארוכות של הליכה בשמש הקופחת, היא טיגנה את מוחי עד למצב של חוסר שפיות, אך תמיד עזרה לי להתקדם עוד צעד במסע האישי שלי. בנקודה הזאת בדיוק הבנתי, מסקנה שנשמעת מובנת מאליה וכה ברורה אך רק כאשר היא הגיעה מתוך תוכי יכולתי להכיל אותה. המסע הוא פנימי, המקום הוא תפאורה זמנית, וכל חלק שבי שניסה לכבוש יעדים, חוויות ומקומות היה מונע מפחד ואגו. נשארתי שבועיים נוספים בורנאסי, רובם מועטי קילומטרים וחוויות חדשות, בעיקר התבוננות ארוכה על הסביבה שלי ודיון פנימי שלא נגמר. כל אותם ניסים ונפלאות שהייתי רגיל לחזות בהודו רק התעצמו והתרבו מאז והשתלטו על כל שבריר שניה של היום.‌

באחד מימי השהות האחרונים שלי בעיר, החלטתי ללכת בלוויית משפחתו של המורה שלי ליוגה (שהפכה כבר למשפחתי) אל מקדש ווישמאנאת' הידוע של העיר. מקדש זה הוא אחד מתוך שנים עשר המכילים בתוכו את הג'וייטילינגאהם- עמוד אור אינסופי שבאמצעותו שיווה התגלה בפני שאר האלים והזכיר לכולם שהוא האחד היחיד. כל יום שעריו של הג'ויטילינגהאם נפתחים לציבור שרוצים לגעת בסגולותיו בין השעות 3:00-4:00 לפנות בוקר. קמנו לפנות בוקר וצעדנו לעבר המקדש שהיה עמוס באנשים באישון הלילה. הצטיידנו בפרחים וחלב עבור מנחה, והתקדמנו אט אט בתור אל עבר הלינגאהם. התור נכנס אל צוואר בקבוק עמוס, מיוזע וקולני ונהפכתי חלק אחיד מהעיסה האנושית שנוצרה שם. חבורות של שוטרים ממשיכים לדחוס את האנשים ואני מתחיל לראות בזווית עיני מאחורי ההמון את הלינגאהם הנכסף. נזרקתי קדימה בין האנשים, נשפך על הסמל הפאלי, משקה אותו בחלב ומלטף אותו כל עוד אני יכול עד ששוטר תפס אותי בידי והשליכני אל מחוץ למקדש. הייתי עדיין חלק מהנהר האנושי, מוצף, חבוט ונרגש. יצאנו ממתחמי המקדש לצפות בזריחה שהציצה מצידה השני של הגנגה. השמש חשפה במלוא העוצמה את הג'ונגל והחופים הבתוליים שניצבעו מולנו באדום עז. שקעתי למספר דקות נוספות של מדיטציה. אפשר לקרוא לזה אללה, אלוהים, שיווה או הכוח האנושי המופלא. תבחרו איזה שם שאתם רוצים, אני ראיתי אותו.

 

"אפשר לקרוא לזה אללה, אלוהים, שיווה או הכוח האנושי המופלא" צילום – אלבום אישי – תום שוורץ