זואי יוצאת משביל החומוס – חלק שני

כתבה: זואי שטיינברג

היינו כבר כמה צעדים מחוץ לכפר, כשסקוט ראה משהו מבעד לעצים, הוא נכנס לחושך בזמן שאני נשארת בכביש, לא מאמינה איך נכנסתי עם האידיוט הזה לכפר המפגר הזה ולמה בכלל רציתי להגיע לפה. תוך שתי דקות הוא קרא לי. הוא מצא חדר מדהים מאחורי בית של משפחה והבעלים אמר לנו שהלילה זה יהיה אלף רופי אבל מחר שלושת אלפים, לא ידענו את עצמנו מרוב אושר. ישנו בבקתה מבמבוק בחצר, עם המון תרנגולות וכמה כלבים. למחרת, מצאנו לנו משפחה שיום לפני לא רצתה לקבל אנשים בראשון, הבקתה הייתה לכיוון הג'ונגל וגם שם היה מקסים.

 

 

היעד הבּא הוא דוואקי שזה גבול הודו-בנגלדש. כדי להגיע לשם, ביקשנו מבעלי ההום-סטיי להזמין לנו מונית כי אין תחבורה ציבורית מהכפר הזה. הנהג היה בחור צעיר מהכפר שכל הנסיעה אמר שלום לכולם, ברקע הוא שם דיסק של שירי " I love Jesus " עד היציאה המוחלטת מהכפר ואז העביר לשירי מיינסטרים של MTV. לדעתי משהו מוזר קורה בכפר הכי נקי באסיה.

הגענו לדוואקי, שהיא עיר די מגעילה אבל לידה נמצא הגבול. בגבול אין גדר או שער או חיילים. בעצם חייל אחד שנראה די משועמם. הגבול מורכב ממוכרי ירקות בנגלדשים. בצד של הודו יש נהר ענק מחובק משני צדדיו סבכי ג'ונגל, מי הנהר צלולים לחלוטין. לקחנו סירת עץ לאי קטן וישבנו על בירה באי למשך שעתיים. מסביב ראינו המון סירות עץ ומקומיים דגים להם את הארוחת ערב שלהם.

ישנו לילה בדוואקי ובבוקר לקחנו סומו (סומו= ג'יפ לעשרה אנשים שנוסע ישיר ליעד. צפוף אבל אמין ומהיר) ) בחזרה לשילונג והפעם למלון בשם ריינבו על פי המלצה של ישראלית – שטענה שכשהיא ישנה שם, המלון החליט לא לחייב אותם על כלום כולל לינה חינם בשל היותם ישראלים. נכנסנו למלון וברקע אני שומעת שמתנגן ״בלעדייך״ של גידי גוב. די בשוק אני שואלת על חדר ומוודאת שהמבטא החזק שלי נשמע – ושהעובדה שסקוט הוא אנגלי ובמקור נוצרי לא תפריע ללינה חינם. לקחנו שם חדר ללילה אחד רק לשם הניסיון, בידיעה שמחר אנחנו ממשיכים את דרכנו משילונג. סוף סוף מיטות נוחות ומקלחת חמה. בבוקר התבשר לנו שקיבלנו הנחה קטנה במחיר ותכלס היינו מרוצים ממנה. לקחנו סומו לצ'ירפונג'י שזה כפר קטן ותכלס רק על הדרך לכפר הבא. ירדנו מהסומו למתוח את הרגליים ומצאנו את עצמנו מחפשים שעתיים וחצי מקום לישון בו בפחות מ-1500 רופי. כל בעלי הגסטהאוס ששאלנו אותם על מחירים הגיוניים, אמרו שנמצא בצד הדרך. אז אחרי שהרגליים והגב כבר קראו לי שוב להתייאש – בצד השני של הרחוב בסוהרה צ'ירפונג'י ראיתי שלט על בניין בכיתוב ענק "by the way", אשכרה.

 

 

שאלנו על חדרים אבל הכל היה תפוס, כמובן. התחלנו להתקדם לכיוון רחוב צדדי קטן, אני הייתי כבר מיואשת כמובן וסקוט סומך על היקום. ואז מימיני אני רואה שלט קטן " room available " , כמובן שחדר נהדר ב-400 לראש.

ישבנו לראות את השקיעה וצ'רפונג'י הפתיעה בשקיעה קסומה על רקע הכפר הקטן והירוק.

בבוקר קמנו מוקדם ולקחנו מונית לכפר אחר קטן ומשם ירדנו 3000 מדרגות צרות באמצע ג'ונגל מטריף. כל הדרך עברנו גשרי חבלים וגשר מכבלי ברזל ומתחתינו בריכות כחולות כחולות ומפלים נקיים והמוזיקת ג'ונגל הטריפה אותי. לאחר שעה וחצי של רעידות רגליים הגענו לגשר שורשים קטן וגילינו בית קפה קטנטן עם נוף מרהיב לג׳ונגל וקפה משובח, החלטנו לעצור, לנשום ולהנות מהקפה.

 

כשהמשכנו, הבנו שהגענו ליעד שלנו – נונגרייט, כפר קטנטן עם מעט מאוד מקומות לישון בו , אחד מקירות החדר היה פשוט חלק מסלע ענק – עצום.

האנשים באזור הזה יודעים איך לעבוד ביחד עם הטבע ולא נגדו, למשל – גשר השורשים זה עשייה שלהם ובמשך שנים הגשר רק מחזק את עצמו ולא נחלש, כשכל גשר אחר רק נחלש עם השנים.

 

 

סוף סוף אחרי שבועיים שבהם טיילנו שנינו לבד, פגשנו כ-6 תרמילאים מכל רחבי העולם לדבר איתם ולפתח שיחות שהן לא רק ביני לבין סקוט. איך שהגענו לנונגרייט הורדנו את בגדי הזיעה שלנו והלכנו לבריכות הכחולות שראינו בדרך, כל כך חיכינו להתפנן בבריכות הקרירות.

 

בנונגייט בילינו 5 ימים, כל בוקר פתחתי באותו בית קפה מצויין , שמצאנו בבואנו עם נוף אל הג'ונגל הענק שהכפר חבוי בתוכו, השתכשכתי בבריכות הכחולות בין הבולדרים הענקיים וסבכי הג'ונגל והבנתי שזה המקום שחלמתי תמיד להגיע אליו בטיול שלי, גן עדן אמיתי, אותנטי ושקט. מבחינתי סיימתי עם המסע המפרך לזמן הקרוב והחלטתי שעוד אחזור לשבע האחיות כדי לראות יותר מאחות אחת – אבל לא בסיבוב הזה.

עורכת: סיגל קריב