אושר, עצב, עוני, עושר, ריקשות, זהב, בוליווד, ג'וקים, פרות, גמלים, צ'אי, טאלי, סארי, קארי, בקיצור, סאב קוץ' מילגה...זוהי הודו שלי....
היום הזה הגיע מוקדם מכפי שדימיינתי… התכנונים, החסכון, המחשבות, ההכנות, הכל יוצא לפועל! אני טסה. אחד מהחלומות שלי מתגשמים.
כמה אזהרות "מלוכלך, מסריח, עובדים עלייך, גונבים ממך…" נשמע שרוצים למנוע ממני לנסוע – למה ? אז מה אם מסריח ? שוק הכרמל לא מסריח ? אם לא מנסים לבד, איך יודעים?
אז נסעתי 🙂
אחרי טיסה קצת מייגעת דרך ירדן, נחתתי בקטמנדו. מה שידעתי זה שאני צריכה להגיע למקום שנקרא THAMEL שזה החלק התיירותי בעיר הבירה הנפאלית. אין ספק שיש פה מכל הבא ליד – תכשיטים, בגדים, תיקים, פסלים, אוכל, כובעים, כפפות, שלים – והנפאלים נחמדים ויודעים למכור. כשמגיעים למקום חדש אתה לא יודע אם המחיר יקר, זול, איך מפרשים לשקלים, אני הסתבכתי…לקח לי איזה שבוע עד שקלטתי את החישובים. אין ספק שהמקום תיירותי, אנשים אפילו יודעים עברית. היו הרבה געגועים בשבועות הראשונים…מה שעזר לי להתגבר היה לצאת לטרק. במשך שבועיים להתנתק מכל כלי תקשורת אפשרי. וכך היה, נסעתי לפוקהרה המקסימה! הנסיעה הייתה באוטובוס מקומי והיא לקחה 9 שעות. זה היה בשבוע השני שלי לטיול וקיבלתי שוק…אני באמת לא ידעתי שזה יהיה כלכך ארוך ומייגע. הגענו ב7 בערב והיה גשום, מאוד מאוד גשום. התיק נרטב וגם כל הבגדים…אבל בבוקר גיליתי את המקום המקסים. אכלתי אצל שימי משנקין את הסנדביצ’ים המעולים שלו, נהנתי מהנוף המקסים, האגם 🙂 פניתי לסוכנות שי, וקיבלתי פורטר, שבמילים אחרות נקרא סבל, זה הבחור שיטייל איתי בשבועיים הקרובים ברחבי האנאפורנה. עברתי נופים מקסימים, עליות קשות, גשרים ארוכים, ליטפתי חמורים, אכלתי יאק, היו לי יבלות ברגליים, מכרתי את הנעליים שלי, היה קשה לנשום…אבל הגעתי לסוף. 5416 מ’ מעל פני הים. הייתי כלכך גאה בעצמי. כבר ביום השני לטרק חשבתי לעצמי "מה את עושה פה?? איך הגעת לזה??" ככה שהיה טוב וטוב שהיה 🙂 חודש וחצי נשארתי בנפאל ועברתי להודו.
מהודו הפחידו אותי ברמות אחרות לחלוטין. התחנה הראשונה שלי הייתה וראנסי. נבהלתי, אבל לא חטפתי שוק. ידעתי שאני מגיעה למקום הומה (לא ידעתי עד כמה), מסריח (לא ידעתי עד כמה) וגדול. מסיבה מסויימת הקשבתי ללונלי פלנט וישנתי בעיר העתיקה, בגודוליה. המקום הזה מורכב מסימטאות צרות מלאות בכל טוב – זבל, עוני, פרות,חרא, זבובים, מקדשים, קבצנים ומכל הבא ליד….
עברתי לדלהי. תיארתי את המיין בזאר מלא בפרות ומלא בחרא אבל רק גילית המון חנויות, ציפצופים בלי סוף, ריקשות, אוכל רחוב וכמובן, הודים! אין ישראלי שלא מכיר את הגסט האוס שישנתי בו "יס סר גסט האוס" מול ה"הארי ראמה" בסמטה קטנה. אני לא התחברתי לדלהי כלכך, אבל זו רק תחנת מעבר מבחינתי…עזבו שיש את פארוק! וצ’ארלי… זו רק תחנת מעבר. נסעתי לאגרה. חוויתי לראשונה רכבת. לא סתם רכבת, רכבת בהודו. אמנם הנסיעה הייתה רק 3 שעות, אבל הן היו חוויה, אין שום ספק בכך. אנשים דוחפים, צועקים, תינוקות בוכים, אנשים ישנים, אנשים נועצים מבטים, תיקים בכל מקום, ריח של צ’אי… כשהגיע הזמן שלי לרדת זה היה מבצע. נדבקתי לבחור הודי שפשוט פינה לי את הדרך, הייתי המומה, אבל זה עבר אחרי כמה דקות. הגעתי לאיזור הטאג’ מאהל התיישבתי במלון שאנטי ואכלתי ארוחת בוקר – על רקע הטאג’ מאהל. כשניגשתי לשלם, המלצר אומר לי שהיום לא משלמים על כניסה. אוקיי, זאת הודו. ישר חשבתי "מה אתה עובד עליי עכשיו?" אמרתי לו "אם זה באמת ככה, עשית לי את היום". ואכן…………. לא שילמתי 750 רופי כניסה!! זה היה כיף! אז ניצלתי את ההזדמנות והלכתי גם למבצר… הבאסה הייתי שיום למחרת נסעתי ברכבת לכיוון רישיקש וגנבו לי את הארנק עם 2,000 רופי והכרטיס אשראי……
רישיקש…לאקסמנג’ולה…ראמג’ולה… נתקעתי שם שבועיים! הגעתי לא בעונה והמחירים היו נמוכים. ישנתי בחדר עם מרפסת על הגנגס – הנקי, לעומת וראנסי. היה כיף לקום כל בוקר, לאכול ארוחת בוקר ב"ליטל בודהה", לשחק קלפים אחרי הארוחת בוקר, ללכת לטייל, לאכול צהריים ב"FREEDOM" לשחק קלפים עם המלצר הנפאלי המצחיק, ללכת לסרט הודי, לחזור לאכול ארוחת ערב ב"FREEDOM" עד 1 בלילה וללכת לישון :). הכרתי מקומי בכל מקום שהגעתי אליו, אז הבחור שהכרתי לקח אותי ואת חברה שלי לחתונה הודית, היה מדהים!!! הכל מתחיל במקום שכולם מתאספים בו ורק החתן נמצא שם, לבוש כמו בחינה תימנית. הדרך לחתונה היא בתהלוכה מלאה במוזיקה וריקודים כאשר החתן יושב על כרכרה עם סוסים לבנים. לבסוף מגיעים לאולם והכלה כלכך יפה, מלאה באבנים נוצצות, נזם חישוק ענק ופשוט יפיפיה…אין לתאר. לכל אורח שמו טיקה אדומה בין העיניים ונתנו מעטפה – בה היה שטר של 10 רופי למזל 🙂 רישיקש היה המקום הראשון שבו נסענו 3 על אופנוע, בהתחלה זה מלחיץ ולא ברור איך יושבים על טוסטוס כלכך קטן 3 ישבנים, אבל מתרגלים ואפילו נוסעים 4 על טוסטוס 🙂
למרות הדיבורים על קור והעובדה שזאת לא העונה, קפצתי לדהארמסאלה. כן, היה שם קר, אבל בעיקר כשהשמש שקעה 🙂 אכלתי באגסו קייק – כן ! כשזאת לא הייתה העונה, למדתי להיות עקשנית ולהשיג את מה שאני רוצה. לצערי רוב המקומות היו סגורים, אז לא היה הרבה מה לעשות שם חוץ מיוגה. הגעתי גם לשימלה ואמריצר בעלת המקדש המוזהב המדהים… אני יכולה לומר בכנות, הצפון עוד מחכה לי. רק טעמתי טעימה קטנה ממנו ואני אחזור.
אחרי שעזבנו את הצפון לא בעונה, הדרמתי מעט לאיזור ראג’סטן – פושקר, או בשם אחר, הקניון 🙂 מסיבה מסויימת, גם שם נתקעתי שבועיים. כמות הקניות, הנוחות…מקום קטן וחמוד, הרבה לא אוהבים, אבל משום מה, היה נחמד. שוב הכרתי מקומי. הלכתי לראות מופע ריקודים ראג’סטנים, האגם הישן, לראות את פושקר מהתצפית בלילה, טיול גמלים בשקיעה…בפושקר חגגתי את חנוכה בבית חב"ד והיה ממש נחמד, כיף לאכול סופגניות אמיתיות. גם את הסילבסטר יצא לי להעביר בפושקר הקדושה…כן כן, אפשר לומר שלא שתיתי לשוכרה בערב הזה, כי אין ממש איפה לקנות אלכוהול – אבל גם את זה מוצאים אם רוצים 🙂 כשהחלטתי לנסוע לאודייפור, הבנתי שאני צריכה לקחת סליפר באס שיוצא בערך בשעה 12 בלילה עד למחרת. כשהגעתי לתחנה נאמר לי שהאוטובוס יאחר, אני לא יכולה לומר שהופתעתי אבל לא תיארתי לעצמי שאני אשב שם עד השעה 3 בבוקר! הנהג התסבך עם נהג אחר ושניהם נעצרו, הנסיעה בוטלה ובאמצע הלילה חזרתי לגסט האוס שישנתי בו..
אודייפור נחמדה, תפרתי כמה בגדים מבדים הודיים מהממים, ראיתי את השקיעה איפה שהרכבל, הייתי בארמון, בכפר אמנים.
עברתי לגואה. אכלתי אננס על החוף, השתזפתי, שמעתי שירים הודיים, נהנתי מהגאות בלילה, הייתי בSILENCE PARTY, נדלקתי על הודי:) בעצב רב, עזבתי את גואה אחרי שבוע ועברתי לקוצ’ין, שם גם הכרתי מקומי שלקח אותי ואת חברה שלי לפארק מים מטורף!!!! החלק ההזוי בסיפור, הוא העובדה שאנחנו בהודו והכל נעשה עם בגדים! ההודיות פשוט נכנסות למים עם החליפות, עם הסארי…מטורף העיניין. הפארק ענק וברמה, לא חרטא ברטא. בריכת גלים, מופעי לייזר, מתקן של מעלית נופלת, ספינת פיראטים…
מונאר הייתה התחנה הבאה שלי, היא פשוט יפייפיה. כל הירוק שרואים מסביב מקנה לך שלווה בעיניים. מטעי התה לא נגמרים, זה משהו שאי אפשר לתאר. יחסית יקר להיות שם, אז הייתי שם ממש מעט זמן ואחרי שני לילות נסעתי לקודאיקאנאל, לקח לנו יום או יומיים למצוא דירה בואטא, אבל מצאנו ואני חייבת לומר שזה אחד המקומות שכבשו אותי. התעוררתי כל בוקר בשעה 6 כדי לראות את הזריחה. כל בוקר באותה שעה, ראיתי תמונה אחרת ומדהימה יותר מיום קודם. המראות שראיתי פשוט לא מתקבלות על הדעת, ממש לחיות מעל העננים.
התחנה האחרונה שלי הייתה צ’נאי, משם כבר המשכתי את הטיול שלי לתאילנד, לאוס, ויאטנם, הונג קונג וסין. חזרתי לפני שבוע וחצי הביתה ואני כלכך רוצה כבר לחזור 🙂
עשיתי טיול של 7 חודשים ונהנתי כלכך מכל חודש, שבוע, יום, שעה, דקה, שניה.
אז…עד הפעם הבאה, אני בגעגועים למזרח.