כתיבה: יואב פקטה | עריכת תוכן: סיגל קריב
למי שפספס את הפרק הראשון של יואב >>>
למי שפספס את הפרק השני של יואב >>>
לפני שנה חגגנו דיוואלי אצל משפחה מהממת – זוג וילדה קסומה, אני וזוגתי וגם שני האחים שלה שבאו מטיול באנהפורנה. היינו בדלהי, ושום דבר לא היה ידוע, זוגתי שהצטרפה להודו מתוך הרצון שלי ולא שלה, לא ידעה מה נפל עליה ואיך לאכול את העיר הזאת, ובכל זאת המפגש עם משפחה כל כך מתוקה ונדיבה, בחג אורות כל כך מחמם את הלב, זה היה אחד הרגעים הראשונים שהיא נמסה לתוך השיעורים המתוקים של מאמא אינדיה.
שנה חלפה, אף אחד מאיתנו לא חשב שנהיה שנה בהודו, טיילנו בכל מיני מקומות – אבל לא עברנו המון מקומות, כי אנחנו אוהבים להשאר במקום אחד, לרכוש חברים, לראות את חילופי העונות, להכיר באופן אישי את הפרות, להרגיש בית.
בעצם במרץ הגענו לרישיקש, לפגוש חבר ואת האח הקטן של זוגתי שאיתו היינו אמורים לעלות להימלאיה. ואז קורונה, טרפה את הקלפים. תוך יומיים ראינו המוני תיירים לוקחים מוניות לדלהי, התחילו שמועות שלא יהיה מספיק אוכל ושההודים יתאכזרו לנשארים, שלא יהיו טיסות ושיהיה נורא אז עדיף שיהיה נורא בארץ. גם אח של זוגתי חזר לארץ. הבנו שאם אנחנו רוצים להגיע להימלאיה, יש לנו בערך יום לצאת, תוך כמה שעות הבנו שגם אין לנו יום. אנשים שהיו כבר בדרך לקאסר דיווי המופלאה קיבלו הוראה ״אחורה פנה״, ומשם היה אפשר לנסוע רק לדלהי. חישוב מחדש. מה עושים?
מהר מהר חיפשתי מקום שיהיה לנו נעים להיתקע בו לתקופה בלתי ידועה ואחרי חיפוש עיקש, מצאתי ריזורט יפהפה שנקרא רישיקש ואלי, ליד המפל. מקום ירוק ויפה, קצת מעל התקציב הרגיל שלנו, אבל הבנו שבמצב הנוכחי חייבים מקום שיהיה סופר נעים. הגענו למקום קטן שהיה מלא, מלא זה אומר כ-5 זוגות ועוד כמה בחורות – שלאט לאט התחילו לחזור למדינות המקור שלהם.שם התאהבנו במוחמד מלבנון, אחת הנשמות היפות ביותר שנתקלנו בהן בחיינו, זה לאט לאט נהיה חיבור של לב. כשהסגר התחיל להפתח, הייתה תקופה שכבר היינו כמעט לבד בריזורט. הכל היה שקט שקט שקט, יותר פרפרים מאנשים, ציפורי הימלאיה ארוכות זנב, יופי שווה לב, טיולים בנהר שצמוד לבית, אינסוף הודייה על תחושת החופש שהיא יותר מוערכת מהרגיל בזמן שהעולם משתגע וסגור.
האמון ששמתי בהודים, בהודו, בעצמנו, ביקום – הוכיחה את עצמה כמשתלמת. בזמן שאנחנו די מסוגרים בגן עדן הפרטי שלנו, ברישיקש עצמה התחילה להיבנות קהילה בינלאומית של כל האמיצים.ות שנשארו. ומידי פעם היינו יורדים לטאפוון (העיירה הצמודה לרישיקש) לקירטאן (טקס מוזיקלי) שבו הייתי מנגן בסיטאר, ושם היינו מסתובבים עם הקהילה המתוקה שנוצרה. אנשים חופשיים שאוהבים מוזיקה, לרקוד, קהילה ואקולוגיה. בסופו של אחד הקירטאנים, זרמנו לג׳אם, שם התחיל לשיר ולנגן בחור מתוק במיוחד. וכולם הצטרפו לשירה שלו. לא הבנו מה זה השיר הזה שכולם שרים. זה שיר מפורסם שלא הכרנו? לא! זה שיר מקורי של ג׳מיל, שפשוט כולם קלטו תוך כדי והצטרפו, ואז הוא נתן עוד שיר מקורי ועוד אחד ועוד אחד. מיד נוצר בינינו קליק מוזיקלי וחברי, וכמה ימים אחרי, ג׳מיל בא אלינו לריזורט, וליד הבריכה הטבעית עשינו קליפ.
יואב וג׳מיל בבריכה הטבעית, בחיבור הטבעי
למרות שהקליפ צולם לפני כארבעה חודשים מסיבות של זרימת החיים הוא נשאר קצת בהארדיסק. השבוע, לכבוד הדיוואלי ולכבוד חנוכה, חג האורות של ההודים ושלנו החלטנו להוציא את הקליפ, מכיוון שזה שיר שמדבר על אהבה ואור, ממש הבסיס של החג. תהנו!
אנחנו מאחלים לכל אהובינו בישראל שמהר מאוד תחזרו גם לתחושת החופש, שהאור והאהבה יתגברו בחייכם, ושתדעו ימים יפים ותוכלו לחזור לבקר בהודו היפה!
אור ואהבה וחנוכה שמח!
יואב וג׳ינג׳