האם האשרם של אושו בפונה הוא כשאר האשרמים? האם הוא עדיין זה? ומה לגבי השמועות על סקס חופשי ויוקר המחייה במקום? בועז גרוס חזר משם זה עתה עם תובנות ביומן מסע כתוב היטב. בועז אנחנו מחכים לספר.
אני יורד במדרגות האפורות ושותק. התחושה היא שעוד לא הגיע הזמן לשתף, לקשקש, לזרוק איזו תובנה לאוויר. זה כנראה אחד מהחוקים כאן אני ממלמל ביני לבין עצמי. איש דיבורים אני וזה לא בא לי בקלות שתיקות כאלה. מסביבי עוד עשרות דמויות שותקות שיורדות במדרגות האפורות בהילוך איטי ומרומם נפש. אנחנו נראים כמו קהל מאמינים שיוצא מהמקדש. זהו, יצאתי מהשער. אפשר לחזור להיות אני. אז מה היה כאן?
אני מתחיל לשחזר:
היכל גדול עם רצפת שיש שדומה לבית כנסת
עשרות דמויות לבושות בלבן
רוקדות לקול תזמורת בקצב ההורה
דרשה של אדם חכם עם זקן…
אסור לדבר, יש חוקי התנהגות
אני כנראה בישיבה התיכונית. תפילה חגיגית של יום העצמאות או פורים. ואז – טירטור מנוע מוכר של ריקשה מחזיר אותי למציאות, ספטמבר 2012.
לא ישיבה ולא בית כנסת. אני בפונה – במרכז המדיטציות של אושו והרגע חזרתי ממפגש הערב החגיגי.
צילום: בועז גרוס
צילום: Osho international meditation resort
בדרך לדירה שנמצאת במרחק הליכה של חמש דקות מה״אשרם״ (כפי שאנחנו קוראים לו) אני מבטיח לעצמי להזמין כבר מחר כרטיס טיסה לנפאל.
האופי הג׳ינג׳י יוצא החוצה. זה הג׳ינג׳י שלא אוהב מסגרות ועוד כאלה שמנוהלות ע״י צוות גרמני כמו שרק גרמנים יודעים. מתי ללבוש את מה ובאיזה צבע, מתי להשתעל, אסור להכניס סלולרי, ואסור תיקים. ואסור לדבר! אתה מבין את זה? אסור לדבר!
בסוף נשארתי תשעה ימים. מדיטציית ה״דיינמיק״* בבוקר שאחרי הותירה אותי מותש פיזית ונפשית. אבל במין סוג של היי. במשך רבע שעה נתתי למפלצת שבראש לצרוח לחלל האודיטוריום את כל הרעלים שלה. בגללה אני פה. חשבתי שכאן היא תוכל לאכול קצת, בזמן שאני מתעסק בעבודה רוחנית או משהו כזה.
יש איזו שמועה עתיקה על סקס חופשי וחגיגות ואפילו המליצו על פונה ב ynet כאחד מעשרת המקומות הטובים בעולם ל״טועמי מזנונים״. מה אני יודע? כל חיי הבוגרים אני יוצא עם גברת גרוס כזו או אחרת לחופשות בחו״ל. חוץ מחופשות צלילה שבהן אני יוצא מהארץ רק עם מר גרוס לאיזו יאכטה באמצע שומקום טרופי. צוללים מקשקשים שותים וישנים. באמצע החיים נתתי לעצמי חודש במתנה לבד. לבד. בעידודם של כמה יודעי דבר ארזתי את המפלצת שלי במזוודה והגעתי לכאן לבדוק ״הכצעקתה״.
צילום: Osho international meditation resort
כבר ביום בראשון אני מבין שהמקום לא דומה לאחד מפסטיבלי השאנטי בארץ. יש כאן פחות אוירת ״חברה״ שבאו להתערבב במסווה של רוחניות ויותר נשמות מהורהרות שבאו לעבוד על עצמן ברצינות. למרבה האכזבה, מסתבר שדוקא הסדנאות שבהן אפשר לחוות אינטרקציות חברתיות חוויתיות הן כמעט ואינן ברות השגה מבחינה כספית – 350 -400 דולר לשלושה ימים. לא כולל כלום. מילא והמקום היה גדוש באנשים אבל בתקופה שבה הגעתי יש כ- 200 איש בלבד. זה לא הרבה אם אתה מחפש בעיקר את בני גילך.
חבר שלי נכנס לפרומו של סדנת טנטרה. אני רציתי לטעום את סדנת החיבור ללב. שעת צהרים ובחדר שבו תתקיים הסדנא מחר נמצא הרכב של 2 זקנות וכרטיסן. גם אצלו זה היה כך. לא שיש לי משהו נגד זקנות. אבל ברגעים האלה אני נזכר שאשרם במדבר מציע סופי שבוע חוויתיים ולא המוניים. אולי הייתי צריך לבחור את החלופה הזאת. מה שנשאר מבחינה חברתית זה בעיקר בית הקפה.
בבית הקפה של המתחם תמצא אוכלוסייה מגוונת, החל מצעירות אירופאיות שבאו לטעם קצת ״שוקולד״ מהודו וכלה במבוגרות על סף הגיל השלישי שמביטות בך בעיניים מזוגגות.
יש גרמנים, איטלקים, קוראנים, יפנים, הודים, קנדים, ניו זילנדים, אוסטרלים ועוד 2 תימנים.
שניהם – ישראלים רווקים ששורצים פה כבר חודשים לסירוגין ומדווחים שיש להם מה לספר…
צילום: Osho international meditation resort
למען האמת- לא חושב שפונה שונה במיוחד ממקומות אחרים בעולם בהם מתקבצים ביחד בני אדם ובעיקר סינגלים. מי שרוצה למצוא ויודע את העבודה – ימצא בכל מקום.
בבית הקפה – את כל מה שלא מדברים במדיטציות, מדברים כאן. הלבבות נפתחים, קצב החיים יורד כבר בימים הראשונים, זה אומנם לא ממש הודו hardcore אבל השאנטי נמצא באויר בדרכו שלו. בצורה של קאנטרי קלאב מערבי עם מגנומטר לבדיקת מתכות, תלושים שרק בהם אפשר לקנות כאן וריח של חומר טוב שמלווה אותך לאורך השדירה המובילה לשער הכניסה.
רוב הנפשות שדיברתי איתן הגיעו לכאן סביב נושא הרומנטיקה שבחייהם: יש כאלה שרוצים להתביית ולא מצליחים, יש כאלה שמתגלגלים בתוך זוגיות מקולקלת, יש כאלה שבאו מתוך סקרנות ויש אותי…
ביום השלישי אחרי שלוש קונדליני*, דיינמיק* ושלושה מפגשי ערב, אני מחליט לא ללכת יותר למפגש הערב. אושו מדבר באנגלזינית עילגת ומסתבר שעוד כמה מסביבי חושבים כך ומפספסים לא מעט מהפנינים שלו. אבל אף אחד לא מודה בזה עד שהגיע בועז המרדן שהעז להצהיר שהוא לא ממש מבין את אושו. ותיקים מסגל המקום טוענים שמה שחשוב זה לא להבין את תוכן דבריו של אושו. עצם הדיבור הכבד שלו במונוטוניות כזאת מכניס אותך למצב מדיטטיבי – בדומה לדיבור היפנוטי. אבל חשוב לדעת – אם ויתרת על מפגש הערב, אין אלטרנטיבה ראויה. אסור אפילו להימצא בתחומי המתחם לא בגלימה ולא ב״אזרחי״. עדיף להישאר בדירה ולקרוא ספר. עם ארוחת הערב בבודהה פרדייס כדאי לחכות עד שתצא החבורה הישראלית הקטנה שלי ממפגש הערב.
צילום: Osho international meditation resort
פונה לא שוקקת חיים. היא רחוקה מזה.
לא מצאתי כאן ערך תיירותי ששווה את נסיעת חמש השעות ממומבאי.
אתה לא ממש מרגיש את הודו כאן. לא בצבעוניות ולא בקצב החיים.
למעשה, אם לא מרכז אושו, יש מעט מאוד זרים בעיר הזאת שרובם הגיעו לכאן למטרות עבודה כמו אמדוקס למשל.
יום נוקף יום.
הגוף והנפש מתרגלים לשיגרה משחררת של רוגע, מדיטציות ובהייה חסרת תכלית בבריכה ובעצים המרשימים שנטועים סביבה. ריקודים, גלימות, ארוחות צהרים במסעדה המקומית. אף פעם לא נמאס לי מ thali.
אפשר להבין מדוע אנשים חיים כאן חודשים. אני מבין מדוע האיטלקיה חוזרת לכאן כבר 35 שנה בכל שנה.
כל יום מגיע מישהו חדש. גם ישראלים פוקדים את המקום במסלול מלדאק דרומה או להיפך.
כל אחד והסיפור שלו.
אייל לומד משחק. מתלבט אם להמשיך ומחפש כיוון.
גיא שליח בארץ ומוכר עבודות יד. חצי מהחיים שלו הוא מעביר בהודו.
הניו זילנדית הגיעה לכאן אחרי שניהלה גסטהאוס באי הדרומי והנישואים שלה התפרקו. היא אומרת לי שיש לה יותר מידי רעש בראש.
ניו זילנד! אשה שברחה מגן העדן ועוד מהאי הדרומי ולא רק זה- מעיסוק שכולו תיירות וטבע טוענת שיש לה רעש בראש…
מה אומר ומה אדבר?
צילום: Osho international meditation resort
יום אחד מגיע כפיל שלי מישראל. קירח, משקפיים אדומים, בגובה שלי. הוא מבוגר ממני בכ- 15 שנה. ורק דבר אחד בולט מבדיל ביני לבינו: בעוד שאני עוסק בעיקר בהתבוננות על שדה הציד הוא באמת בא לצוד. באופן הכי בוטה שאפשר. עו״ד מצפון ת״א שמספר לי מה הוא היה עושה לגרמנייה בדלפק… מתחיל עם כל דבר שזז. עצים – תיזהרו ממנו כשנושבת הרוח!
בקונדליני הוא נצמד לרומנייה חתיכה. הוא מתרגל עליה את התנועות שבעוד דקה נתחיל כולנו לעשות ולי זה ממש צורם. עם כל הרצון שלי לברוח ממסגרות ומחוקים – זה כבר עובר את גבול הטעם הטוב. הנער הדתי שבי רוצה לגרש אותו מבית המדרש. בדרך לדירה שלי אני פוגש את הרומנייה. ״לא אמרת לי שאתה גר בתוך האשרם?" היא שואלת. ואז אני מבין.
היא חושבת שאני זה הוא. כדאי לברוח מכאן מהר. או להעלים את הטיפוס הזה בתוך סיר ענק של קארי…
ביום התשיעי נקעתי את הרגל שלי בריקוד טראנס מטורף ברחוב לכבוד גאנש. אני צולע וגם חמש דקות הליכה נראות לי כמו נצח. לקפוץ תוך כדי קריאות hoo בדיינמיק כבר לא רלוונטי עבורי. אני שותה קפה אחרון בתוך האשרם וצולע לי צפונה לנפאל כשטרקים זה הדבר האחרון שבא לי לעשות.
צילום: Osho international meditation resort
והמפלצת? שיחררתי אותה לרגע באחת ממדיטציות הקונדליני. בעירוב רגשות של צחוק ובכי עד דמעות נתתי לעצמי לחוות איך זה מרגיש לחיות בלי מפלצת בראש. עכשיו – נשארה עבודה רבה בארץ. לפניי עוד חיים שלמים שבהם אצטרך להחזיר לעצמי את מה שהייתי פעם. לפני שגידלתי מפלצת בראש.
להתראות פונה
שלום נפאל
ועדיין…
מה אני רוצה להיות כשאגדל?
קצת על המדיטציות הבולטות במתחם:
*דיינמיק: מדיטצייה שמתחילה ב- 6:00 בבוקר ומחולקת למס׳ שלבים:
נשימות אינטנסיביות ועוצמתיות
צעקות, בכי וסערת רגשות כללית ומוחצנת
קפיצות בידיים מורמות תוך כדי קריאות hoo
עמידה במקום ללא נוע
ריקוד חופשי
זאת ללא ספק המדיטצייה העוצמתית ביותר שעליה חתום האדמו״ר אושו
*קונדליני:
מדיטציית אחה"צ גם היא מחולקת למס׳ שלבים:
יצירת ויברציות בכל הגוף
התבוננות בישיבה
התבוננות בשכיבה
ריקוד חופשי