קומבמלה - הכינוס האנושי הגדול בעולם, נחגג על ידי עשרות מיליוני אנשים ומשלב בתוכו צבעוניות, רוחניות, לחץ וצפיפות בקנה מידה לא נתפס. איך הרגישו שם מיכל ויוחאי דויטש?
קומבמלה – פסטיבל רוחני המתרחש באחת מארבע ערים קדושות בהודו אחת לשלוש שנים ובמהלכו טובלים המאמינים בנהר. כל 12 שנה הוא חוזר לעיר החשובה ביותר – אלהבד – ופעם ב-144 שנים כשמסתיימים 12 מחזורים, הכוכבים נמצאים במיקומים הטובים ביותר ואז הפסטיבל הוא הגדול ביותר.
זהו הכינוס האנושי הגדול בעולם, כאשר כמה עשרות מיליוני מאמינים מגיעים לנקודת הטבילה במשך 55 ימי הפסטיבל.
אמרו לנו שזה לא בשבילנו. הזהירו אותנו שזה לא דומה לשום דבר שראינו בחיים. שיטרידו אותנו, יציקו לנו, ימעכו, יגנבו, יעצבנו, וכו’ וכו’. אמרו שלא יהיה לנו איפה לישון או מה לאכול. שלא יהיה אפשר ללכת ברחוב. שאם היה לנו קשה בפעמים הקודמות בהודו (למי לא קשה לפעמים בהודו??) אז נחשוב מה זה פי 50 מיליון. ואנחנו חששנו. זה טבעי, בעיקר שאנחנו יכולים להיות די מפונקים (טוב, לפחות חצי מאיתנו).
אבל ברגע ששמענו על הפסטיבל הזה במהלך התכנון הראשוני של הטיול העתידי כשעוד לא היה ברור מתי ולאיפה נטוס, ידענו שאנחנו הולכים להיות שם. גם אם רק ליום אחד ואח"כ נברח עם הזנב בין הרגליים. אנחנו חייבים לעצמנו לפחות לנסות.
והנה הגענו, שישה ימים לפני יום הטבילה העיקרי והגדול ביותר מזה 144 שנה, בו צפויים לטבול 20 מיליון איש ביום אחד (!!!) בסנגם, שהוא נקודת המפגש של שלושה נהרות קדושים – הגנגס, הימונה והנהר השמימי סרסווטי.
ובאמת בלילה הראשון היה נראה שהמקטרגים צדקו, הזנב התחיל כבר להתקפל בין הרגליים, ורק לא היה ברור איך נברח משם כשכל הרכבות והאוטובוסים מלאים.
כבר בדרך לאלהבד שנינו התחלנו להרגיש לא טוב. כשהגענו בחשכה לאזור הפסטיבל כבר היה ברור שאנחנו חולים. מיכל קצת יותר, יוחאי קצת פחות, אבל חולים. גררנו את עצמנו עם התיקים על פני שני הקילומטר מהמחסום המשטרתי, על פני הקשר הצף שחיל הים הקים על הנהר, ועד לנקודת המפגש בה אסף אותנו ג’יפ מהמאהל בו הזמנו מקום לפני שלושה חודשים. כשהגענו למאהל הסתבר שלא במפתיע הוא לא ממש כמו בתמונות. סוג של אוהל סיירים קצת יותר גדול. שמיכה על הרצפה בתור מזרון, וזהו. מיותר לציין שהלילה היה סיוט, כאשר שנינו חולים ונאלצים לרוץ תכופות לשרותים המשותפים במרחק 50 מטר מהאוהל, והגורואים למיניהם שרים ומנגנים ברמקולי ענק בכל רחבי המחנה לאורך כל הלילה.
בבוקר איכשהו גירדנו את עצמנו מהרצפה לברוח מהמאהל. חצינו לעיר והתקשרנו לכל המלונות באזור וכולם כמובן היו מלאים, חוץ ממלון אחד שם לא ענו. בלי הרבה אופטמיות תפסנו ריקשה אופניים (אין כניסת כלי רכב אחרים לכל אזור הפסטיבל) ונסענו את חצי השעה עד למלון שלא ענה כששנינו על סף עילפון. מאחר וניסים קורים בפסטיבל, למלון היה חדר בשבילנו!
את היומיים הבאים בילינו בשינה בחדר, אוגרים כוחות לקראת הסיבוב הבא בקרב מול הפסטיבל.
בסיבוב הבא הסתבר שהמקטרגים טעו. שאולי אנחנו קצת מפונקים אבל כשיש לך חדר עם מיטה נורמלית ומים חמים לחזור אליו, הרבה יותר קל לך להתמודד עם מה שהפטסיבל זורק עליך.
פגשנו בחור אוסטרלי שכבר הסתובב כמה ימים בפסטיבל וידע קצת יותר מי נגד מי והצטרפנו אליו בימים הבאים.
מיום ליום ההליכה לסנגם נעשתה ארוכה יותר, כאשר כל יום המשטרה חוסמת יותר כבישים לתנועת כלי רכב. מ-2 ק"מ הליכה לכל כיוון ביום הראשון, ביום הטבילה כבר הגענו ל-6 ק"מ לכל כיוון. מאחר והיינו זרים, ועוד ישראלים, קיבלנו קצת הקלות שהמקומיים לא קיבלו, כמו לתפוס טרמפ מהסנגם החוצה עם ג’יפ משטרה, או טרקטור שמוביל סחורות בשטח הפסטיבל. טוב, למקומיים זה לא היה עוזר מאחר ורבים מהם גם ככה באו לפסטיבל ברגל מאיפה שזה לא יהיה בהודו, כי כמו שרבים מהם טרחו להגיד לנו, אלוהים מברך את אלה שהולכים בקומבמלה.
המראות היו מדהימים. כבר בפעם הראשונה שהגענו לסנגם, ארבעה ימים לפני היום העיקרי, כמויות האנשים היו בלתי נתפסות. משפחות על משפחות טובלות בנהר ואח"כ עומדות לייבש את הסארים על החוף, מבשלות סעודות משפחתיות, או סתם תופסות תנומה. החלטנו להתמקד רק באזור הסנגם עצמו מאחר והמחנה היה אינסופי, וכאמור לא היתה כל תחבורה בתוכו, ממנו או אליו. בערבים צפינו בטקסי פוג’ה שכבר ראינו פעמים רבות בהודו, אבל קיבלו מימד אחר עם כמויות האנשים האדירות והאווירה הרוחנית באזור הפסטיבל.
לא רק הכמות, גם המגוון של האנשים הימם אותנו. הפסטיבל כמובן מושך אנשים מכל רחבי הודו, כך שבחמש דקות הליכה אתה פוגש גברים עם טרבושים מרג’אסטן או עם לונגי מהדרום, שלא להזכיר את אלה שלובשים רק שרשרת חרוזים או אפר מדורה… אתה רואה סארים מכל הסוגים והצבעים שעולים על הדעת, והכל כל כך בוהק וצבעוני שלנסות לצלם את זה מרגיש קצת כמו להסתכל ישירות על השמש.
ואף אחד לא הטריד אותנו. רוב האנשים היו יותר מדי עסוקים בלצעוד לכיוון המחנה עם כל רכושם על הראש או בלטבול בנהר. אלא שלא היו עסוקים, היו נחמדים ומתעניינים. הדבר הכי מטריד שעשו זה להצטלם איתנו עם המכשירים הסלולארים שלהם.
מיום ליום כמות האנשים גדלה, ונעשה צפוף יותר ויותר. ממשלת אוטר-פראדש עשתה עבודה מצוינת כשפרסה את הגשרים הצפים, השרותים הציבוריים, החשמל והתאורה כך שלמרות כמות האנשים העצומה המחנה לא היה צפוף מדי, לא הסריח וכמעט ולא נראה זבל על הרצפה. למעשה הוא היה נקי ומסודר יותר מרוב הערים שביקרנו בהן בהודו.
ואז הגיע יום הטבילה העיקרי. ערב לפני, החלטנו שמיכל תשאר בחדר ביום הזה. גם ככה די הספיק לה בימים הקודמים, וחששנו שעם כמות האנשים שהולכת להיות שם יהיה קשה מאד להשאר יחד, בעיקר שהיא כולה מטר וחמישים. בנוסף ידענו שנאלץ ללכת כמה קילומטרים טובים לכל כיוון. ב-4 לפנות בוקר פגשתי את הבחור האוסטרלי ליד המלון שלו. תפסנו אוטו-ריקשה, כשהנהג עשה את המירב ונסע דרך רחובות צדדיים כדי לקרב אותנו לסנגם, אבל בסופו של דבר חסך לנו בערך קילומטר של הליכה.
ירדנו מתחת לשלט שאמר 6 ק"מ לסנגם והצטרפנו להולכים בחושך. זרם אדיר של אנשים מכל הסוגים, המינים ורמות ההכנסה. משפחות שלמות מוקפות בחבל או הולכות ברכבת ארוכה כדי לא לאבד זה את זה. מזל שבניגוד למיכל, האוסטרלי יותר קרוב למטר תשעים, ככה שהיה קל יותר לשמור על קשר עין.
בשלב כלשהו, כשני קילומטר מהסנגם, התנועה נעשתה צפופה יותר ויותר, עד שנעצרה לחלוטין. עמדנו אובדי עצות מספר דקות והבנו שככה לא נגיע לסנגם. גם לא רצינו לנסות להתקדם עוד, כי פחדנו שלא נצליח לחזור אם נרצה, ולא רצינו לגמור כמו האנשים שנמחצו למוות בפסטיבל הקודם. כבר עמדנו לוותר ולחזור לחדר, כשראינו שקצת לפנינו יש פנייה ימינה שחסומה על ידי המשטרה ולכן הכביש שם ריק לחלוטין. אם נצליח לעבור שם נוכל ללכת בנוחות לפחות כמה מאות מטרים נוספים. חציית דבוקת האנשים לאורך 50 המטרים עד הפנייה ארכה כעשר דקות. עוד כמה דקות חיכינו עד שדעתם של השוטרים הוסחה והנה אנחנו על הכביש הריק. להפתענו הוא נותר די ריק עד אזור הסנגם ופתאום כעבור כעשר דקות אנחנו רואים את הנהר! ושוב משפחות שלמות טובלות, וכולם עומדים רטובים ורועדים בקור של חמש וחצי לפנות בוקר.
ליד נקודת הטבילה עצמה, הוקמה מעין מרפסת מוגבהת לנציגי התקשורת. הכרנו אותה מהימים הקודמים, ומאחר ובכל זאת מדובר בהודו החלטנו לנסות את מזלנו. ובאמת הופקד שומר אחד על שני הסולמות המובילים למרפסת ועלינו עליה ללא כל בעיה. מלמעלה ראינו שהמשטרה מנסה לפנות פרוזדור המוביל לנקודת הטבילה. המאבק בין המשטרה לקהל העצום נמשך דקות ארוכות. בינתיים עלתה השמש ולא נראה שמשהו קורה. כבר עמדנו לרדת מהמרפסת ולהסתובב בין הטובלים, כשפתאום אל תוך הפרוזדור פרצו בצעקות וריקודים מאות "נאגא" (קדושים הודים שהולכים ערומים ומכוסים באפר, והם הראשונים שזוכים לטבול בימי הטבילה העיקריים) אוחזים חרבות וכידונים ורצו אל תוך הנהר. אחריהם עברו קבוצות קבוצות של סאדוהים ממסדרים שונים עד שלבסוף הקהל גבר על המשטרה ופרץ לפרוזדור.
ירדנו למטה וניסינו להגיע לנקודת הטבילה כדי לצלם קצת משם. האזור היה צפוף בצורה של תאמן ואחרי כמה דקות יצאתי משם מעוך, רטוב ומובס והחלטתי לוותר הפעם. המשכנו להסתובב עוד כשעה – שעתיים במאהל, אבל אחרי הריצה המטורפת של ה"נאגא" על רקע השמש האדומה של אחרי הזריחה, הרגשנו שראינו מספיק וחזרנו לחדר להמשך היום. למחרת בילינו חצי יום בניסינות לצאת מאלהאבד אל העיר הקרובה, כשכל האוטובסים כבר מלאים עוד לפני שהם מגיעים לתחנה. בהודו כמו בהודו, מצאנו לבסוף בחור הודי שבמקרה נוסע לשם עם מכונית של חבר שלו והצטרפנו אליו תמורת השתתפות בהוצאות הדלק.
לסיכום – מדובר בחוויה אדירה והרבה פחות קשה מהצפוי ומומלצת לכל מי שאוהב את הודו. למי שיכול לעמוד בזה, החוויה יכולה להיות הרבה יותר חזקה אם ישנים במחנה עצמו ומסתובבים שם כל היום, אבל למי שאוהב כמונו מקלחת חמה ומזרון בסוף היום, מומלץ לנסות להזמין מלון הרבה הרבה מראש בעיר עצמה.
כתיבה וצילום: מיכל ויוחאי דויטש