הסרט "חומוס קארי", שזכה לשבחים מאז צאתו בשנת 2007, הציג הזדמנות נדירה להצצה על הישראליוּת דרך עיניהם של ההודים, מנקודת מבטם של 3 צעירים כובשי לב. כתבתנו פגשה שניים מגיבורי הסרט לשיחה על נוסטלגיה, אהבה והחיים של לפני ואחרי.
הסרט המיתולוגי "חומוס קארי" זכה לשבחים רבים בנסותו לפצח באמצעות מצלמה משוטטת את סוד הקסם של הודו, אליה מגיעים ישראלים רבים מדי שנה.
"חומוס קארי", סרטם של נועם ציגלר ויוני פנחס, הוא סרט דוקומנטרי המציג את סיפורם של 3 צעירים הודים: סיפור האהבה בין גופל למטיילת ישראלית שנשבית בקסמיו, סיפורו של שורש המתלונן על הקמת בית חב"ד הגוזל את פרנסתו בכפר באגסו, וסיפור מכונת כביסה שמגיעה לגאסט-האוס שמנוהל על ידי קאלה.
הסרט הקצר (בסה"כ 50 דקות) שבה את לב המבקרים כמו גם את לב הצופים שרצו לדעת ולטעום את הודו וטרם ביקרו בה. באגסו של אותם הימים היתה כפר קטן עם מעט מאוד מסעדות ואכסניות. קסמו של המקום עובר דרך המצלמה, בדיאלוגים הקצרים וגם בתחושת השקט של המקום שמועברת בהצלחה אל המסך.
"זה באמת הסיר את הכתמים הקשים אבל איך מסירים את הילד?". קאלה ומכונת הכביסה (מתוך עמוד המייספייס של הסרט)
7 שנים לאחר צאת הסרט, רצינו לברר מה התרחש והתחדש בקרב 2 מהדמויות המובילות ב"חומוס קארי": גופל ושורש.
את גופל פגשנו בג’רמן בייקרי, שם הוא ממשיך לעבוד מאז. לטענתו, לא הרבה השתנה בחייו ולמעשה הוא הופתע לגלות שעדיין מזהים אותו. מבחינתו, כך לפחות הוא אומר, הוא המשיך הלאה והסרט היה אנקדוטה משעשעת ותו לא. "במבט לאחור הייתי ילדון נאיבי וחסר בטחון שהלך לאיבוד בין שפע האהבה ותשומת הלב שקיבלתי מהמטיילות הישראליות שטיילו באותה התקופה וגם אחריה", הוא מספר בכנות.
היום, כשהוא נושק לגיל 36, הוא כבר מגובש, בשל ובוגר יותר. לאחר שחווה כמה מערכות יחסים, הוא עדיין לא פוסל את האפשרות להתאהב בישראלית אבל עד שזה יקרה הוא נהנה מרווקות מאוחרת.
על חוויותיו מצילומי הסרט, אשר צולם במשך 4 חודשים, מספר גופל כי נאלץ להסתובב עם מיקרופון מתחת לחולצה עד שמתישהו יערכו את מה שקורה בינו לבין המטיילת הישראלית. בינו לבין המטיילת צמח הקשר הרומנטי במקביל לתחילת הצילומים, כך שעבור יוצרי הסרט שימש סיפור האהבה חומר טוב לביסוס ציר העלילה.
"חסר לך אם בסוף הצילומים אני אראה כמו שלומי סרנגה". גופל והמיקרופון (מתוך עמוד המייספייס של הסרט)
לעומת גופל, שורש עדיין שוקק חיים ומנהל ביד רמה את הגסט האוס שלו שבמעלה באגסו. נדמה שהשנים לא שינו אותו: הוא עדיין אוהב ישראלים, עדיין מדבר עברית ועדיין לא מחבב את בית חב"ד.
שורש מספר כי "נוגה הפקות", שעמדה מאחורי הסרט, התכוונה להפיק לפני מספר שנים סרט המשך על עלילותיו ואף שלחה לו כרטיס טיסה לארץ, אולם לרוע מזלו של שורש (ושלנו), מועד הדרכון שברשותו היה פג תוקף וכך ההזדמנות שלו להגיע לארץ ולהצטלם לסרט ההמשך, ירדה לטמיון.
לגבי התנגדותו להקמתם של בתי חב"ד, הוא מסביר: "בתקופה שלפני הופעתם של בתי חב"ד בבאגסו ודרמקוט, חברים שלי ואני היינו נהנים מפרנסה ללא הפרעות". הוא מודע לעובדה שבתי חב"ד עוזרים ומסייעים לישראלים ובמיוחד למטיילים הדתיים, אך קשה היה להתעלם מהתמרמרות קלה שהוא חש לגבי גזילת הפרנסה, כאשר הוא מספר בערגה על לילות שישי וצהריי שבת במסעדה שהיתה מלאה עד אפס מקום במבקרים ישראלים.
"עוד קצת ואני מראה לחבל כביסה מה זה". שורש מחכה לתיירים (מתוך עמוד המייספייס של הסרט)
לסיכום, ניתן לומר שלא הרבה השתנה בחייהם של גיבורי הסרט, אך אם משהו בכל זאת השתנה, זו היא באגסו עצמה, שצמחה וגדלה מאז והפכה לעיר תיירות לכל דבר ועניין: יותר שלטים בעברית, יותר גסט האוסים ובעיקר הרבה פחות תמימות. אז אם אתם רוצים להיזכר בקסמה של הפשטות ההיא שנעלמה בינתיים או לברוח לשעה קלה מתלאות היום-יום – עשו לעצמכם טובה וצפו בחומוס קארי.
וכדי לצ’פר אתכם, קבלו לינק לסרט המלא ביוטיוב
כתיבה: זהבה דוד
עריכה: הדר סתיו