חודש עבר מאז נפרדה ענת בנאי מהודו, ובינתיים מתחברת אליה- בחלומות, בגעגועים ובתובנות חדשות על ההבדלים בינינו לביניהם
חודש. היום בדיוק חודש מאז שחזרתי מהודו ובדיוק הלילה חלמתי חלום נחמד: אני בהודו, ונאלצת "לקפוץ" לארץ לסדר משהו, והנה במהירות עפעף אני חזרה בהודו. עליזה ושמחה. נושמת את אוויר החופש ונרגעת חזרה…טוב, בחלום האוויר היה צלול וקריר, לא הריח שזוכרת מרג'סטאן, אבל ההרגשה היתה בדיוק!!
שלושה וחצי שבועות לבד בהודו. זה נורא נורא מעט…הלוואי ויהיה לי אומץ לארוז ת'עצמי ולנסוע לתקופה..אבל זה מה שהיה כרגע, והזמן שם, כל מה שקרה וראיתי ועשיתי, נספגים בי עכשיו לאט לאט, למרות שהחיים כאן בלעו-טרפו אותי אל קירבם חזרה חיש קל!
"הלוואי ויהיה לי אומץ לארוז ת'עצמי ולנסוע לתקופה.." בתמונה: ענת בארמון באודייפור
מישהי שהייתה בהודו אמרה לי שההודים בעיניה הם כמו ילדים קטנים – האלים כמו בובות ברבי, הצבעוניות, התמימות והשימחה שלהם.
כשהייתי בהודו, חשבתי – אם הם ילדים אז כנראה אנחנו, במערב, מאוד זקנים. אבדה לנו איפשהו הילדיות…
אני לא רוצה לעשות מאזן בעד-נגד. אני גם לא חושבת שמישהו "טוב" יותר ממישהו. אם לקחת את משל הילדים הקטנים, הייתי שמחה להעיר משהו מהילדיות של הודו-הודים, לשמר חלק שהולך ודועך בנו, במערב. אנחנו נורא נורא רציניים….
אחת החוויות החזקות עבורי בהודו הייתה המפגש עם האנשים. שיחות רחוב, הכרויות יותר מעמיקות בגסט-האוסים, להקשיב ולשמוע. השקפה אחרת על העולם. שימחה והנאה פשוטות, מאוכל עשיר עם טעמים עמוקים וכבדים, מצבעים עזים בערבוב מהמם, ממשפחה וקירבה.
" האלים כמו בובות ברבי" (צילום: ענת בנאי)
בורנסי היו לי שיחות עם אנתוני. דיברנו על משפחה, על מחויבות. הוא סיפר לי שיש בהודו משפט שאומר שלבן שלך תמיד יהיו שמורים בבית שני צ'אפטי ליום, לא משנה מה הגיל שלו, מה הוא עשה ובעיקר מה לא עשה. אני חושבת שזו משמעות עמוקה של ערבות הדדית. דוגמא אחת מיני רבות לשיחה שהשאירה בי הרהור…על מה שכאן, על מה ששם…
בינתיים לא אורזת, לא הולכת לגור שם…נשארת עם חלומות בלילה, חלומות בהקיץ. מקווה שעוד יגיע היום, לארוז, לנסוע, ולא לדעת מתי חוזרים. בחלום זה היה ככה, והיה נפלא.