חיוכים, רבותיי!

בכל פעם שאני מגיעה להודו אני מוצאת שהעין המצלמת שלי נמשכת למשהו אחר. המגוון שבתת היבשת הזו מאפשר לי להסתכל עליה כל פעם מנקודת מבט אחרת. פעם זו כביסה צבעונית שמתנופפת ברוח, פעם אלו מטבחים מלאי אופי ופעם דלתות שמסתירות מאחוריהן סיפורים.

אחרי ארבע שנים עמוסות של תואר בעיצוב (עם כמה גיחות קצרות להסדר נשימה בהודו האהובה) החלטתי לנסוע לתקופה ארוכה. מצויידת במצלמה, חשבתי על משימה שתוכל ללוות אותי במהלך הטיול, ואולי כזאת שתמשיך ותלווה אותי גם בהתמודדות עם החזרה לארץ. 

ניבי והמצלמה

יש הרבה סיבות שבגללן אני חוזרת לבקר בהודו אבל החזקה שבהן היא כנראה האנשים. אני אוהבת את התקשורת הנעימה והמפתיעה שנוצרת עם מוכר הצ'אי בדלהי הסואנת, עם חקלאית בשדות שבהרי ההימלאיה, עם ילדים בדרך לבית הספר בלוקאל בס, אני אוהבת את הפרצופים השונים והמגוונים שפוגשים במהלך הדרך, את העיניים והחיוכים. החיוכים. זה מה שהחלטתי לעשות. במשך ארבעה חודשים שבהם טיילתי בהודו פגשתי אנשים שונים במקומות שונים. הדלקתי את המצלמה (באישור כמובן) ובאמירה כללית זרקתי לאוויר: "!Smile".

!Smile צילום: ניבי להבי

עובדי כפיים בצדי הרחובות, ילדים, מבוגרים- כולם מחייכים. מגוון החיוכים שנחשפתי אליהם- כמגוון האנשים: מבויישים, מרומזים, פורצים, רגועים, נלהבים ומהוססים. ילדים נדחקים בהתלהבות אל מול העדשה, נערה ביישנית מחייכת במבוכה, בראהמין בכניסה למקדש, מוכר צ'אי או אישה מבוגרת בהפסקה מקטיף עלי תה.

שתיים מחייכות ב"שבע האחיות" צילום: ניבי להבי 

חזרתי לדירה שלי ביפו. התבוננתי באוסף החיוכים שאגרתי- מעל למאתיים. אמנם יש לי תיקייה גדושה של חיוכים על המחשב אבל אני רציתי סרטון למזכרת, כזה שמציג את החיוכים הנבחרים, סוג של זכרון מהמסע הארוך והמגוון שיצאתי אליו- מסע שהתחיל בשבע האחיות שבצפון מזרח, עבר במדינות שבדרום והסתיים במומבאי שבמערב.
יצירת סרטון כמזכרת היא חוויה חדשה עבורי.
אחרי כמה חודשים בארץ אני כבר חושבת על עונת הנדידה הבאה ועל הפרוייקט שהיא תביא עימה.

על הכותבת:

ניבי להבי, בת 27, בוגרת תואר ראשון בעיצוב תעשייתי ב-HIT  חולון, מתגוררת ויוצרת ביפו. ביקרה 6 פעמים בהודו, הפעם הראשונה הייתה בגיל 13 ומאז היא לא מצליחה לשלוט ביצר לחזור אליה.

לדף הפייסבוק של ניבי