אבי וגל יצאו לטיול זוגי במזרח – עם מצלמה והרבה נחישות לטייל, לראות, לחוות. אבי מספר לנו על ההרפתקאה ממובאיי לגואה שהובילה לעצירה ב"סאטארה", במסע אל סכר, מפל ואגם - ברכבת, באוטובוס, בסירה וגם ברגל, ויש אפילו קליפ! לפניכם
כתב: אבי אלצ'ה
זה התחיל בכתם ירוק על המפה. רצינו לנסוע ממומביי לגואה, אך המפות של גוגל בישרו לנו שהדרך לוקחת כעשר שעות. בנסיעה כזו בהודו, מכסים לפחות עשרה מקומות יחודיים לראות ועוד כעשרה מיליון הודים לפגוש. עשינו זום על המפה וראינו שלכתם הירוק בין מומבאי לגואה קוראים "קונייה ווילד לייף סאנקטוארי". לאחר מספר בירורים וחיפושים, מאוחר יותר כבר היינו על רכבת סליפר לכיוון "סאטארה" – העיר הקרובה ביותר ליעד שלנו.
"ראינו כתם ירוק על המפה"
יש הרבה מקומות שבהם נפגשים עם הודו פנים אל פנים במהלך טיול שכזה. רכבת סליפר היא ללא ספק מפגש ייחודי העונה על הגדרה זו. כאוס על מסילה, חום ששלושה מאווררי תקרה קטנים ממש לא מסוגלים להפיג, ריחות חריפים שנתפסו כבר בברזלי הקרון. רעש מעשרות שיחות מעורבבות על רקע חריקות הגלגלים ומסילות הרכבת, רוכלי מזון מטוגן וצ'אי שעוברים ללא הרף במסדרונות וצועקים אל על בתקווה למכור את שללם. עשרה נוסעים דחוסים יחדיו בשלוש קומות של מיטות מתכת בתא פתוח של 3 מטר על שלוש מטר. גל ואני, שהצלחנו לשריין לעצמנו את המיטות העליונות, משקיפים ממרחק על רגלי ההודים היחפות שמבצבצות מכל עבר. משנגמרה נסיעת הרכבת, המשכנו בנסיעת אוטובוס מקומי שארכה קצת יותר משעה. נדמה כי כמות הנוסעים שהיו על הרכבת זהה לזו שנדחסו יחדיו לאוטובוס המסכן הזה. אוטובוס שהתחיל את דרכו איפשהו בשנות ה-60 וחשב שיצא לפנסיה עד עכשיו, אך כנראה שגיל הפרישה בהודו לא כזה מוגדר. האוטובוס טיפס אל ההרים ואנחנו ירדנו לקראת סוף הנסיעה, ידענו שבסביבה יש סכר גדול ומפורסם ולכן כיוונו את דרכנו אליו. הסקנו מכמות הפרצופים התמהים לראותנו כי למקום לא מגיעים יותר מדי תיירים מערביים. מצאנו הוסטל מפנק שמנוהל על ידי משחה חמודה ואף התפנקנו שם בארוחה. ארוחה, שלאחר מספר ניסיונות תקשורת כושלים, הצלחנו להוריד ממנה את רמת החריפות לבינונית כי בעלת ההוסטל פשוט לא האמינה בזכות הקיום של אוכל לא חריף בעולם הזה.
יצאנו לדרך על קיבתנו המלאה, והתחלנו להתפתל עם הכביש במורדות ההרים. אחרי מספר שיחות עם המקומיים שכללו בעיקר שאלות שלנו על מה יש לעשות פה ומנגד שאלות על ארץ המוצא שלנו, הבנו כי יש במקום גם מפל ואפילו אגמון קטן לטבילת התרעננות.
עוד משהו שאי אפשר לפספס בהודו – השאלות של ההודים. הם יפנו אליך, ישאלו את השאלה, יקבלו את התשובה, ישיבו ב"אוקיי", מלווה בהנהון ראש ומשיכו בדרכם. שליש ישאלו איך קוראים לך, שליש ישאלו מאיפה אתה, ושליש יבקשו לעשות איתך סלפי. נדמה הדבר כי כל ההודים נפגשים אחרי זה להצליב מידע ומה שהם בעצם עושים זה מרשם אזרחי הגדול בעולם! מפה לשם ומצאנו את עצמנו חולצים נעליים וטובלים באגם. מים קרים באיזון מושלם לשמש החמה בחוץ. נחים קצת וממשיכים לסכר ולמפל המפורסם. מפל ענק שנשפך לוואדי רחב ואינסופי, משורטט ביופיו ומרשים בממדיו, מקום שנלקח מהסרטים, לא נופתע אם נראה פה איזה קופיף מחזיק את סימבה ומציג אותו לממלכת החיות. אגב חיות, אמנם עברנו שלטים שמזהירים מפני נמרים וחיות בר שונות, חוץ מקופים וכמה סנאים לא זכינו לראות יותר מדי חיות. הבנו מהמקומיים כי ניתן להיכנס לעומק הג'ונגל כדי להגדיל את הסיכויים להפתיע נמר ציד, אבל השארנו את זה לפעם הבאה.
לילה עבר ובבוקר שלמחרת תפסנו אוטובוס לכפר "טאפולה" הקרוב – וממנו עלינו על סירת מנוע לטיול בין האיים השונים. שייט די תיירותי, אך מהנה בכל זאת. היה קצת מעונן וקריר ולכן לא נכנסנו למים ובמקום שתינו צ'אי בגדות האיים אשר עגנו.
"השארנו את הנמרים לפעם הבאה"
כשיש אהבה הכל כיף
מבסוטים מהטיול ומהמקום שגילינו התחלנו את דרכנו חזרה לעיר הקרובה ומשם לגואה. בעודנו בהרים, במעברים השונים גילינו כי המקום גם מפורסם בגידולי התותים שלו. שדות שמבצבצים לצדי הדרך ודוכנים המציגים סלסלאות תותים טריים למכירה. אין כמו לסיים טיול עם טעם טוב בפה.
ועכשיו, הקליפ: 111