אז אני נסעתי לנפאל בכיתה י”ב.. מה שקורה כשנוסעים בי”ב זה שעונת הטרקים זה על שנת הלימודים ובתחילת האקשן..
לכן נסענו רק לשלושה שבועות (אראונד אנפורנה והביתה). אני אבא שלי (עדין קטינה וזה..) ואחי הגדול.
אז איזה כיף יום הטיסה הגיע, קמה בבוקר, לידש המיטה התיק ארוז ועשרות סמסים מהשכבה שכבר חופרת שהן מתגעגעות =)..
יוצאת מהחדר ורואה את המשפחה בפרצוף תשעה באב =O מה מסתבר? יש שביתה באל על. מה שאומר שהטיסה שלנו נידחתה בכמה שעות וזה אומר שיש מצב שלא נספיק את המטוס מהודו לנפאל, וכמו חודש אוקטובר בנפאל, ויום לפני ההכנסת ספר תורה בקטמנדו, אין אף מקום פנוי מכל מקום בעולם לנפאל, יש לנו רק את הטיסה שלנו שחייבים להספיק.
אז כאן התחיל הבאסות של הטיול.. אם אנחנו לא נספיק?!? מה?! אין טיול בנפאל?התנפץ לי חלום חיי מול עייני! (כן, אני בן אדם דרמתי :P) , אז מה נעשה?!
אז הגענו לנתב”ג שעווווות לפני הטיסה ופשוט התנחלנו במשרדים של אלעל.. כי סה”כ זה דיי אחריותם לעזור לנו בסיפור הזה, ותכלס יש בטוח עוד מלאא אנשים שנתקעו כמונו.. אחרי בערך שעה במשרד שכבר טיפלו בהכל (ב”ה) עם המשרדים של אלעל במומבאי, פתאום אני מקבלת שיחה מהחברה הכי טובה שלי.. מוזר.. מסתבר שהיא ועוד כמה בנות מהשכבה באו להפרד בשדה תעופה!! עם מלא מכתבים (כמו המכתבי רפואה שלמה של ילדים בגן XD) ומלא הפתעות קטנות ולמזלן גם הביאו אוכל 😉
בקיצור הגענו למומבאי ושם בשיא הסטייל העבירו אותנו כמו איזה vip וחסכו לנו מלאא עיקובים ובדיקות בטחוניות, אז תכלס, לא היה כ”כ נורא! לבנתיים…
אחרי הכנסת הספר תורה בקטמנדו (אין דברים כאלה בעולם כולו!!!!), סופ”ש בקטמנדו, כיכר דורבאר, מקדש הקופים ובודהנאת, אשכרה מקום מדהים!
יום ראשון יצאנו לטראק באנפורנה, נוותר על כל השבוע הראשון שהיה דיי משעמם..
ביום ראשון יצאנו ממנאנג אחרי יומיים שם (כמו ילדים טובים), אחר הצהריים הגענו ליקרקע, קמים בבוקר, אוכלים ארוחת בוקר, בחוץ מתחילה סופת שלגים! =O
מה מסתבר? מסתבר שיום לפני היתה סופת ציקלון בהודו וזה גרם לשינוי מזג אויר בנפאל, וגרם לנו לסופת שלגים..
הבעיה היא שתוך שבוע יש לנו טיסה חזרה לארץ, מה שאומר שעכשיו אין לנו כ”כ ימים לבזבז אם אנחנו לא יודעים מה יהיה המזג אויר מחר.. יושבים לנו בחדר אוכל, דנים עם כל החברים הישראלים שהיו איתנו, החלטנו לצאת, הקוווווור, ההחלקות על הגשרים הרטובים והקפואים.. אי אפשר לראות את הדרך ואם עצרת דקה אתה לא רואה את האחרים כי העקבות שהם כבר התכסו בשלג והכל לבן מסביב, כולל האוויר מסביב מעורפל רצחחחח, יום קשה.. לא מספיק שכל יום הליכה זה יום זה יום שתוך כדיי ההליכה אין לזה סוף, אז בסופת שלגים-עוד יותר! בסופו של דבר הגענו לבייס קאמפ, רטובים, קפואים אבל מרוצים!
באותם צהריים הגיעה מישהיא שקיבלה hice (בצקת מוחית שנותרת כתוצאה של מחלת גבהים חמורה מאוד) לגסט האוס שלנו, (בסופו של דבר היא בריאה עכשיו =) ביררנו על מצבה בהמשך), סוג של לצערינו, אבל אחת מהנספחים (ישראליות שהצטרפו אלינו עוד מקטמנדו) שלנו היתה היפוכונדרית.. מה שאומר שהסתבכנו.. והיומיים הבאים הולכים להיות קשים :/
קמים בבוקר הפסיק לרדת שלג, יוצאים להיי קאמפ, בערך בתשע וחצי הגענו לשם, ואפילו חיכתה לנו הפתעה מחברה שהייתה שם חודש לפנינו, מכתב ושוקולד (אחד הדברים הכי כיפים אחרי יום הליכה בשיפוע מדהים ומושלג). יום מדהים של משחקי קלפים בשולחן מלא ישראלים מדהימים! מזמינים אוכל למחר, ההתרגשות, מחר אנחנו בפאס!! הולכים לישון, קרררררררר הכל בחוץ לבן ואתה בחדר מתכונן נפשית לשינה קצרה ויציאה לפאס!
שתים בלילה, קמה עם כאב ראש בלתי נסבל!!!!!!!!!!!!! (אני בן אדם שיודע מה זה מגרנות, זה היה לצערי יותר גרוע!), בחילת חיי.. כאן הבנתי, אין פאס, היום כבר רביעי, אני לא אספיק להתאושש מזה, להגיע לפאס וגם להספיק את הטיסה – – –
שתיים ורבע, יוצאת בקור, דופקת בדלת של החדר של אבי, נושמת עמוק ואומרת לו בכאב את המשפט שהיה לי באמת כ”כ קשה להגיד, “אני לא יכולה להמשיך לפאס” (אמרתי כבר שאני דרמתית?) עושים חושבים, למזלי אבא שלי רופא אז זה מרגיע ועוזר כשיש תיק תרופות ענק ומפוצץ כמו שהיחה לנו, וגם יודעים מה לקחת וכמה.. (רק חבל שבגלל הבחילות כל הכדורים שהוא הביא לי לא הספיקו להשפיע אם בכלל להספג בגוף) מתארגנים ומה שהולך להיות זה שאנחנו מתפצלים- אני עם אבא שלי והפורטרים, ואח שלי עם שאר הישראלים מהגסט האוס ימשיך איתם לפוקהרה..
שלוש בלילה, בסבל בלתי יאומן אני יורדת עם אבא שלי את הירידה שעשינו אתמול כעלייה, חושך גמור, אפילו בלי פנסים, רק אנחנו המעיל והמקלות.
הגענו לבייס קאמפ, נכנסו לחדר אוכל שבו היינו לפני יומיים, בחדר אוכל היו רק פורטרים שהתכוננו ליציאה לכיוון הפאס, כל המבטים עלינו. כי מי מגיעה בשעה כזו ככה? דמיינו את הסצנה, שני אנשים נכנסים בחושך גמור, בשעה שכולם רק מתעוררים ומפהקים, שנייהם אפילו בלי תיק והבת עוד שניה קורסת על הספסל שהיה שם ליד הדלת..
קיבלנו תה.. למזלי מצבי השתפר בגלל הירידה בגובה, לאט לאט החדר אוכל מתמלא וברור שכולם באים ומתמסכנים עלי, מה שבפני עצמו מעצבן ממש! כאילו למה להזכיר לי שנדפקתי ושאני לא יגיע לפאס?!? בארבע וחצי הפורטרים שלנו נכנסו לחדר אוכל, ישבנו על המפה ותכננו את הימים הקרובים.. כי בעוד חמש ימים הטיסה..
בשש התחלנו ללכת, ירדנו את כל מה שעלינו.. בדרך פוגשים את כל מי שהכרת בדרך והם הלכו לטיליצ’ו, ברור שגם הם הצטערו בשבילי.. אני כבר לא ידעתי מה להרגיש מרוב עייפות.. בסוף הגענו לבראגה (הכפר שבמרחק חצי שעה הליכה ממנאנג), התמחלנו שם בגסטהאוס וסופסוף הלכנו למקלחת אחרי כמה ימים שמרוב קור וחוסר כוח לא התקלחנו.. בחמישי הגענו לצ’אמה, סופסוף הצלחנו לדבר עם אח שלי שהיה כבר בפוקהרה, לדבר עם אמא שפתאום גלתה בלי כוונה שקרה לי משו ושנפרדנו, וכמו אמא טובה- נלחצה.. הרגענו אותה… בנו לישון סופסוף אבל היו עכברים בחדר (איכסוווש).. משם יצאנו ביום שישי בבוקר לכיוון בסיסהר, כשומרי שבת יש לנו דדליין של כניסת שבת שאנחנו חייבים להיות כבר בגסט האוס בבסיסהר..
מתחילים לרדת.. לרדת.. בדרך נעקצתי ע”י צרעה מזרחית והתפתחה לי בצקת ביד..אחת הבאסות!!! אז למזלי יש לי אבא רופא וקיבלתי טיפול בסטרואידים.. בצ’אמצ’ה היינו צריכים לעלות על ג’יפ לבסיסהר, למזלנו עוד לפני כן השגנו מקומות בג’יפ משפחות שהיו בדרך הביתה אחרי פסטיבל השום המסורתי.. כמו שכל דבר בנפאל הולך, בדרך נתקענו באיחור של שעה! באמצע שום מקום! מרחק של 12 קילומטר מבסיסהר ושעה לשבת… טלפון הביתה מרגיעים את אמא שהכל בסדר.. חתיכת שקר שאין דברים כאלה… תפסנו את ריצת חיינו כדי להספיק את האוטובוס המקומי הקרוב לבסיסהר.. אבל כמו שאומרים- “לא קל בלוקאל”..
השמש ירדה, יצאו הכוכבים, נכנסה שבת, ואנחנו באמצע שום מקום, ואני יושבת ליד נפאלית שיש לה תרנגולת על הברכיים שמנקרת לי את הרגל..
בסופו של דבר הגענו לבסיסהר.. יום ראשון הגענו לקטמנדו, התחברנו לאחי ובשני עלינו על מטוס לארץ, שלישי כבר חזרתי לבית ספר מפוצצת בחוויות וגעגועים לחברות..
תכלס נסעתי כדי להגשים חלום, טיול מצומצם וצנוע, מתוכנן לפרטי פרטים, כדורים למחלת גבהים, וציפיות לטיול שיעבור חלק ולטובה, תאמת, עבר באמת לטובה! אולי לא חלק אבל באמת לטובה!!!
היום ארבעה חודשים בדיוק מהיום בו קיבלתי את מחלת הגבהים שלי, במבט לאחור, כמה שהיו מלא שינויים והפתעות לא כ”כ לטובה.. פניות ותפניות לא צפויות ובאמת מוזרות, כי לא נראלי שאי פעם יקרה לי שוב לרדת בהימלאיה באחת הירידות התלולות באנפורנה בשלוש בלילה בלי פנס ועם תסמיני מחלת גבהים, בקיצור לא יקרה לי שוב בחיים דבר כזה!! (ועוד יחסית לגיל שלי..)באמת, במבט לאחור אין, פשוט אין על כל הפאשלות שקורות בחיים! אז אם גם לכם קרה משו שביאס לכם את התכנון ואת הלו”ז של הטיול, סתכלו על הצד החיובי, גם אם בשניה שזה קורה אין כזה צד, ותבינו שכנראה זה לטובה! כי כל פעם שאתם תספרו על זה כל מה שתעשו זה תצחקו! והזכרונות שהכי נכנסות ללב זה הזכרונות האלה!
אז בואו נהייה קלישאיים ונגיד- כחו תבאסה בסבבה!
זה לא יחזור שוב בחיים, זו חויה של פעם בחיים!!