דלהי – לכאורה תחנת מעבר, מקום שרק נוחתים בו, רק עוברים כדי כדי להמשיך הלאה, רק סידורים אחרונים, רק למצוא עם מי לחתוך צפונה, דרומה, ארצה. אבל יש בה הרבה יותר מזה. דלהי היא חוויה בפני עצמה. נועה זיידמן מספרת על יומה האחרון בהודו – בדלהי, שם חוותה תובנות עוצמתיות יותר מכל החודשיים בהן טיילה, סגירת מעגל – ובעיקר, הרפתקאה בלתי נשכחת
כתבה: נועה זיידמן
ורק ביום האחרון שלי על אדמת דלהי, קרה לי יותר ממה שקרה לי בחודשיים של טיול.
את פלולים עזבנו עם עלות השחר. השעה הייתה 5 בבוקר ומשהו בהתארגנות האחרונה, כנראה זעזע לי את כל המערכות בגוף. מסכן נהג המונית שהיה צריך להתמודד עם הקאות בלתי פוסקות שלי לאורך כל הדרך מהגסטהאוס ועד לשדה.
מסכן פקיד שדה התעופה שבזמן בדיקת הדרכונים צפה בי מתחפפת הצידה לשיחים ומוציאה שם את חיי. בשארית כוחותיי, עליתי לטיסת הפנים האחרונה בטיול שלי, נפרדת מגואה אהובתי וממריאה לדלהי, העיר שממנה חששתי יותר מהכל.
בוקר. סחוניה של מוות. ריח של קו 567 של אגד (המבין יבין) ו – 300% לחות. וולאקם טו דה מיין באזאר. טיפה קטנה של ציוויליזציה זיהיתי בסאב וואי. יש משהו קלאסי בלסיים את הטיול בדלהי. בית חב"ד מרגיש כמו תחנה מרכזית של כל אותם ישראלים שהכרת בטיול, מצפון ועד דרום, "איזה קטע!!! גם את/ה חוזר מחר הביתה?".
כחובבת מזגנים ורכישות הייתי חייבת לעבור מסע רוחני משל עצמי. תפסתי נהג מונית, ידעתי שזמני קצוב, אבל פשוט הרגשתי חייבת. "הלו מיי פרינד. פליז טייק מי טו דה פסיפיק מול". כבר התרגלתי לילדים הקטנים שמסתכלים עליי בעיניים רעבות, לדפיקות על חלון הרכב, לצפצופים ולהמולה ואז הגענו לקניון…
זה היה מחזה מרהיב, לא האמנתי שקיימים בגדים אמיתיים בהודו. מותגים! לא הבנתי מי מההודים בכלל יכול להרשות לעצמו נעליים בששת אלפים רופי לפחות. פתאום הסתכלתי על עצמי מהצד. על הרוח הטובה שנכנסה לעולם הערכים שלי רק בחודשיים האחרונים וכמה תובנות היא הביאה איתה. פתאום אני מהלכת בתוך הקניון הממוזג הזה, שותה לי פרפה מוקה על חלב סויה שמצאתי בסטארבקס, מבינה שאת זה – יהיה לי כל החיים. מבינה שהחופש האמיתי נמצא ברעש מהגיהנום של המיין באזאר.
כלום לא קניתי (מפתיע, אה?). הלחץ לחזור חזרה למיין באזאר התחיל לבעבע בי. יצאתי לרחוב וחיפשתי מונית. גם כן ההודים האלה. למה אני לא מצליחה למצוא מונית? יאללה נו, "אקסיוז מי ביי ג'י! סטופ דה ריקשה! פליז טייק מי נאו טו דה מיין באזאר! איי הב א פלייט טונייט".
הנהג הסתכל עליי במבט שאומר: "וואו גברת הפרזת עם האנגלית. אני קלטתי מיין באזאר ולי זה מספיק". ואז התחיל מסע. השמש יורדת והכבישים סואנים. מה זה סואנים, תקועים. כמו לחם יבש בגרון. לנהג יש מספיק זמן לעמוד ולקשקש עם רוכלי דרך, כי איך לומר זאת… הדרך לא נגמרת!!! מדי פעם הוא חוזר לדווש, מדי פעם מסתכל אליי אחורה בחיוך חסר שיניים שמעביר את הזדהותו והתנצלותו העמוקה.
כבר ירד הערב. עוד שניה אין לי סוללה. איזו עקשנית אני, מה הייתי צריכה את הקניון הזה. אני מתחילה להתבלבל. יש סיכוי שאני מאחרת לכל הישראלים? בשעה 21:00 יוצא הוואן שהם הזמינו לשדה התעופה של דלהי. כבר 19:30, בחוץ חושך אימים ואין לי הרבה מה לעשות חוץ מלהתפלל שאיזה כוח עליון יפנה נתיב לנהג הריקשה הזה. אז אני יושבת בשקט מכווצת בתוך הריקשה, מסתכלת על כל אורות הרחוב הצבעוניים של חג הדיוואלי ושואלת את עצמי אם באמת אנשים יכולים להחליף לעצמם גורלות.
אנשים יכולים להחליף לעצמם גורלות? נועה ביערות פארבטי
כבר זרמתי לחלוטין עם הדרך הזו. נהג הריקשה החליט שאוספים נער הודי צעיר ולי זה דווקא התאים כי הוא הבין אנגלית טוב יותר. הסברתי לו את המצב ומה פשר הפרצופים המודאגים שלי. עכשיו כשברור לכולנו שאני פשוט חייבת להגיע כבר לבית חב"ד ולהסתלק מכל סיר הלחץ הבלתי אפשרי שנקרא דלהי. הגענו למיין באזאר והבחור הצעיר שאל אותי אם זה בסדר שיעצרו לי בפתח הסמטה. אי אפשר להיכנס עם הריקשה עד הסוף. בשארית כוחותיי תפסתי את התיק ורצתי כמו משוגעת לבית חב"ד, מחפשת פרצופים מוכרים שיראו שחזרתי.
ברגעים האחרונים בדרכנו אל הוואן, הרגשתי ולו לרגע אחד קטן כמו פילנתרופית. חילקתי כמעט את כל הרופי שהיה לי לילדים קטנים ולרגע הפכתי לאמא אווזה שמסביבה חגים אפרוחים קטנים. כשמעליי תיקים ובידיי עוד ועוד מצבור, הרגשתי באחת הסמטאות שמישהו מהתל בי. נתקע בי בכוונה.
מיהרנו כל כך אל נהג הוואן שמחכה, אז התנצלתי והמשכתי הלאה אחר כולם. ופתאום, צעקות. בחור הודי צעיר ושיכור התחיל ללכת ולצעוק לעברנו. התעלמנו, לא שמנו לב. כמו שמלמדים את הישראלים. אין לנו עניין בו ולכן לא נשיב.
החברים נכנסו לתוך הוואן אחד אחרי השני עד שלא נשאר לי מקום, אז התיישבתי על רצפת הרכב, בין הרגליים של כל חבריי. "דרייבר, פליז, ווי פאייד פור ואן פור 7, דיס איז א ואן פור 5, ווי פיאיד פור AC, פליז טרן איט און". נהג הוואן מסתכל אלינו במראות ושותק. כשביקשנו שוב, הוא דרש עוד כסף. "וויל יו קול יור בוס פליז אנד אסק הים?" – והוא שותק.
פתאום אנחנו שומעים קול חבטה בחלון הוואן, בדיוק בשניה שהתחלנו לנסוע. פתחנו חלון וראינו את ההודי השיכור, צועק, מקלל ומשתגע! "איי קאם פור יור אנד יו דונט אנסר????" מי זה?! מה הוא רוצה! הנהג בנונשלנטיות מכניס להילוך ומתחיל לנסוע. "לא!!!" צעקתי. "ראיתי את הבחור הזה קודם, הוא הבחור שנתקל בי בסמטה!". מתחילה לבדוק שהכל עליי, מסתכלת בידו ומוצאת שם את הפלאפון שלי. "הוא לקח לי את הטלפון מהתיק!!!!"
"האו מאצ' כן יו גיב מי פור דיס פון?" מה??? זה שלי! שיכור ומטושטש הוא עוד מנסה לנהל איתנו משא ומתן ובמקביל נהג הוואן ה"סבלני" ממשיך לנסוע כל פעם קצת, כשידו של ההודי אוחז בנייד שלי תפוסה בידו של אחד החברים. "סטופ דה קאר!" – "גיב מי מיי פון!"
מבולבלת אני זועקת לו "איי וויל גיב יו אני טינג איי האב!" פותחת את הארנק ומגלה שברוב טובי פשוט חילקתי את כל הכסף שלי שניה אחת קודם! מנתקת איתו קשר עין ועוברת להודי הבלתי אפשרי השני בסיפור, הנהג שפשוט ניתק עצמו מהסיטואציה. "פליז פליז ג'סט סטופ דה וואן!!!!" וכך במהלך של שניות בודדות, אחד החברים הצליח להתל בבחור השיכור, חילץ את הנייד שלי מידיו, תוך כדי שנהג הוואן העצבני לוחץ על הגז יותר ויותר.
ישבנו המומים. איך דבר כזה קרה עכשיו? איך יום אחד בדלהי שלח אותי הביתה עם כל כך הרבה תובנות שלא הספקתי לאסוף בחודשיים של טיול?
בום. נחתנו בארץ ישראל. עכשיו מתחילים לעכל.
