יומן חזרה מהמסע

נחיתה.

אף אחד לא יודע שאני חוזרת. רק ההורים ידעו כל הזמן ולאחים גיליתי יומיים לפני.

כולם יודעים שכבר חודש אני אומרת עוד מעט, עוד קצת, אני תכף שם, תחזיקו עוד קצת מעמד, אני מבטיחה, אתם לא מבינים כמה זה קרוב.

ואז נחתתי. יום שישי, 7 בבוקר.

 

חוזרים הביתה

ההורים באו לאסוף אותי ובדרך הביתה הלכנו לקנות גבינות עיזים טובות כאלה של 50 אחוז שומן ומלא עובש.

וואו איך התגעגעתי לגבינות.

שלחו לי כל מיני הודעות ככה על הבוקר ועניתי כאילו אני עוד בחו"ל והכל רגיל, עוד לא ידעתי איך אני מודיעה.

הגעתי הביתה והנחתי את התיק. לא נכנסתי אפילו לחדר. את ההורים ראיתי לפני 3 שבועות כי הם הגיעו להודו לבקר אז אין לחץ. מתחילה סבב הפתעות. מפתיעה חברה, ועוד חברה, קצת את אחותי ואז עוד כמה חברות… אחרי שהרגשתי שעשיתי למספיק אנשים התקף לב העלתי תמונה לפייסבוק. ואז התחילו להגיע הודעות ושיחות של התרגשות והלם.

 

ארוחת בוקר ביתית. סופסוף

אחי התגייס יומיים לפני שחזרתי וסגר את השבת הראשונה. זה היה תחילת המוזרות של החזרה. להיות בבית בלי אחי הקטן… קידוש בלי אחי הקטן…

בערב אחרי הקידוש פשוט ישבתי בבית של חברות. לא היה בי שום כוח או חשק לצאת לאיזה בר כמו פעם, להתלבש במיטב בגדיי, לשים עקבים שלא נעלתי חצי שנה, להשחיר את כל העיניים ולצאת למוזיקה הרועשת.

פשוט רציתי לשבת ולצחוק עם אנשים שאני אוהבת, בלי יותר מידי רעש וצלצולים וחגיגות של חזרה. פשוט ככה. בסוף גם ישנתי שם. לילה ראשון בארץ ואפילו לא נכנסתי למיטה שלי.

וככה… כל רבע שעה עולה לי השאלה "מה אני עושה כאן???????"

 

הביקור של ההורים. משתלבים במזרח

__________

שבוע בבית.

 

לקראת סוף הטיול הבנתי ששמנתי מאוד. ידעתי שכשאחזור אצטרך לעבוד על זה אבל רק כשהגעתי ופתחתי את הארון באמת קלטתי את כובד הנושא, וגם קצת הכובד שלי אם לומר את האמת.

כל מה שכל כך התגעגעתי ללבוש לא עולה עליי, לא מחמיא לי, לא מתאים לי.

היסטריה ראשונה בבית. איך אפשר לחזור לשגרה ולמצוא עבודה אם אין לי אפילו מה ללבוש? מה עושים?

כל השבוע התעסקתי בלנסות לדחוס את כל הבגדים הישנים והחדשים לארון. דחיתי את המחשבה על איך אני אצליח ללבוש אותם והנחתי שהזמן יעשה את שלו… צריך רק לעזור לו קצת.

 

טיפת הספורט שעשיתי בטיול

 

בכל זמן שלא סידרתי את הארון פגשתי אנשים, אנשים, אנשים ועוד אנשים.

כל כך הרבה שאלות של אנשים , כל כך הרבה פערים להשלים, כל כך הרבה סיפורים שפספסתי.

קמתי בשישי מוקדם והלכתי לאסוף את אחי מהרכבת. עזבתי אותו ילד בתיכון עם שיער משוגע וחזרתי לגבר במדים. אחרי שבוע בבית קיבלתי את הקידוש שציפיתי לו. קיבלתי את כל המשפחה שלי יושבת מסביב לשולחן.

למחרת כל המשפחה של אבא הגיעו לארוחת צהריים בכדי לחגוג את החזרה שלי והגיוס של אחי. כמה טוב להיות בבית…

 

המפגש המחודש עם אחי הקטן

__________

 

שבועיים בבית.

 

אחרי חמישה חודשים של חופש בלתי נתפס, חזרתי הביתה.

אחרי החופש המטורף הזה חוזרים לבית של ההורים,

למקום הסגור הזה ששואלים אותך לאן אתה הולך ומה אתה עושה.

אני כבר שבועיים פה,

מנסה להבין לאן נעלם הזמן

ומה עושים עם הזמן שנותר

איך מתקדמים מפה? איך חוזרים למציאות?

 

כבר שבועיים פה ועדיין כל בנאדם שרואה אותי אומר "הווו הנה ההודית שלנו!!!"

מי שלך תגיד לי? ולא, לא ידעתי שהשתזפתי כל כך הרבה…

לא יכולה יותר לענות על השאלות של:

איך היה?

ממה הכי נהנית?

הכרת אנשים חדשים? ומה עם זוגיות?

תספרי חוויות…

מה לעזאזל עשית שם כל היום?

היה קשה עם החברים? נפרדתם? היית לבד? איך המשכת אחרי שחברה שלך חזרה?

לא ממש מטונף שם? בדוק התגעגעת למקלחת…

מה את מתכננת?

יש לימודים באופק?

 

אני ההודית בוראנסי

 

כרגע כל מה שיש זה ניסיון לאסוף את החלקים שפיזרתי ברחבי העולם.

ניסיון למצוא כוחות לכתוב קורות חיים,

לפתוח אינטרנט ולחפש משרות,

להמשיך להשלים פערים על כל הזמן הזה שברח לי מבין האצבעות, שחלף מהר מידי.

עד עכשיו לכל החיים הייתה מטרה,

לסיים יסודי, לסיים חטיבה, לסיים תיכון, להרוויח כמה שיותר עד הגיוס, לסיים צבא, להרוויח כמה שיותר עד הטיסה…

ופתאום המטרות רחוקות, כבר לא כל כך ברור לאן מתקדמים ומה הצעד הבא

עשינו הכל לפי הספר ועכשיו צריך לבחור באמת.

להחליט.  מה אני רוצה להיות? מי אני רוצה להיות?

לבחירות בעולם הזה יש משקל. מישהו אמר לי פעם שבטיול הדילמה הכי קשה שלך זה מה לאכול לארוחת בוקר. ופתאום יש דילמות אימיתיות…

הרבה השתנה בטיול. מבפנים. משהו בי רגוע יותר, שליו יותר.

מחיית מסיבות הפכתי למישהי שיושבת בלילה עם חברים על שמיכה בים.

פתאום הדברים האלה לא מעניינים אותי יותר,

אני לא רוצה ללכת לשתות ולמצוא את דרכי לעוד ערב שלא אזכור.

אני רוצה לדבר, לצחוק, להתפתח. להיות אמיתית עם אנשים אמיתיים ולא להסתתר מאחורי מסכות במוזיקה רועשת.

אני רוצה להגיע לעומק של הדברים ולא להנאה רגעית ונשכחת.

 

במקום לרקוד במועדונים

 

חזרתי הביתה. זה מדהים לגלות כמה שהכל השתנה ונשאר אותו הדבר בו זמנית.

מבחינתי הזמן עצר מלכת, ומבחינת אחרים הוא קצת המשיך… אבל מוצאים את האיזון לאט לאט.

אז עכשיו, מה שנותר לי זה לקחת קצת את הזמן… לנשום ולחשוב.

ואחרי "שבועיים של חסד" של ההתאקלמות הגיע הזמן לקחת את החיים בידיים ולא לתת להם לברוח.

 

קמתי ועזבתי את כל מי שאני אוהבת. השארתי אותם פה לבד בתוך המציאות הלא כל כך פשוטה שלנו

עם כל ההתמודדויות והבעיות… בלי מי שיתמוך ויקשיב ויעזור.

עכשיו אני צריכה להחזיר להם את האמונה בי. להוכיח שאני פה להישאר, ואני לא נעלמת שוב.

 

מנסה לשמור על קשר

 

3 שבועות בבית.

________

אני מרגישה שהשתנתי

אסימונים מתחילים ליפול

חשבתי שכלום לא השתנה, רק יקח לי קצת זמן להתאפס ואני אחזור לעצמי.

רק עוד קצת. עוד יום, עוד שבוע, עוד חודש. הכל יהיה רגיל.

אבל פתאום המוח שלי משנה כיוון.

פתאום, מה שאני חושבת על אנשים שהכרתי הוא אחר

מה שאני חושבת על עצמי הוא לא ברור

מה שאני רוצה להיות השתנה,

פתאום כל מה שאני חושבת על העולם, התערער.

מרגיש כמו סוג של התבגרות פתאומית, התפכחות מוזרה, מציאות מקבילה

אני מרגישה את כל החיים עוברים מולי עם רעש של טינג טינג טינג. תגליות חדשות.

אני מפקפקת בכל מה שהכרתי,

בכל מה שחשבתי ורציתי והאמנתי,

אני הרבה אני והרבה אחרת

הרבה מוכר והרבה חדש.

תמיד היו בי שני צדדים שונים לחלוטין שאיכשהו חיו בשלום אחד עם השני, ועכשיו זה מרגיש כמו מלחמה על מי שאני באמת.

אני בונה מעצמי אדם חזק יותר. טוב יותר. אמיתי יותר.

אני מאמינה שזה תהליך ארוך וזה לא יקרה בן רגע. ויקח זמן גם אחרי שאחזור לשגרה עד שאבין מה קורה איתי…

אבל בנתיים, מה שבטוח, שזה תהליך די מעניין….

 

שלווה. שקיעה באודייפור