ואז בא לקבל את פנינו בחור שמנמן וחמוד בשם ביז'ו שבא לארח אותנו בבית שלו, סוג של מלון מוזנח עם פוטנציאל מטורף. בית ורוד ענק כזה באמצע כפר שאין בו כלום, הכל קטן וצנוע...מאז היינו תחת חסותו
כל אחד יכול למצוא את עצמו בהודו. והדגש הוא על "יכול". לא כולם מוצאים, כיוון שלא כולם מכירים את כל מה שלהודו יש להציע. חלקנו גם עוברים חוויות בהודו שקצת מעיבות על כל מקום פסטורלי באשר הוא בהודו. ויש כאלה, האמינו לי. אבל בכל מקרה, הכל חוויות, גם אם באותו רגע הן לא נתפסות כחיוביות.
דוגמא לחוויה כזאת: הייתי עם בן זוגי זהר באלפי שבדרום הודו, בקרלה. עיר סובבת "מים סכורים" – תעלות מים עם דקלים וחיים לצידם – מראה פסטורלי ורומנטי מאין כמוהו. חיפשנו להתיישב ליום יומיים לצד המים ולנפוש באמת. בחנות קטנה של תיירים, שמנסים למכור בה שיט יוקרתי עם ארוחת גורמה ושף צמוד, בחרנו בכל זאת להאמין לעובד במקום. בתמימותנו (של זהר) ובטיפשותנו (שלי) – כי בכל זאת זאת הפעם השלישית שלי בהודו, וגם שלנו כזוג – (כי בכל זאת עברנו יותר משלושים שנות ניסיון והיה עלינו להבין שמי שנראה תכמן וגם רואים די בבירור איך הוא מתכמן – הוא תכמן). כל כך פשוט לראות…
אז שאלנו אותו על מקום שקט לצד המים, לא יקר (כי כל הדילים היו יקרים בטירוף), והוא המליץ על מקום של חבר שלו, כשעה וחצי הפלגה במעבורת. עם אוכל קרלי מדהים. סבבה. אף אחד לא מכיר את המקום. אנחנו אוהבים כאלה. הנוף שנגלה אלינו דרך המעבורת היה משגע. ירדנו באמצע שום מקום, והמתנו במסעדה שנראה היה כי היא פתוחה רק למעננו. לא היה נראה כל כך מגרה לאכול שם. ניסינו לתקשר עם המלצר אבל הוא לא הוציא הגה… אחרי שצחקנו עליו יומיים מסתבר שהוא קצת אילם. בעסה…
ואז בא לקבל את פנינו בחור שמנמן וחמוד בשם ביז'ו שבא לארח אותנו בבית שלו, סוג של מלון מוזנח עם פוטנציאל מטורף. בית ורוד ענק כזה באמצע כפר שאין בו כלום, הכל קטן וצנוע…
מאז היינו תחת חסותו.
שאלנו על המחיר של החדר והוא אמר 350 רופי. החדר בסדר, המרפסת מעולה עם נוף למים, אבל הכל מלוכלך בטירוף קורי עכביש של שנים… וכמובן שאנו התיירים היחידים.
ביקשתי שינקו לנו קצת והאמא באה עם דלי מים ושפכה בשירותים… נו, בסדר…
בכל זאת הודו, מה חשבת? וזה גם זול…יאללה ניתן צ'אנס. אמרנו שאנו רעבים והוא במו ידיו בישל לנו את ארוחת הגורמה הראשונה. הביא לנו את האוכל למרפסת – היה שם מכל טוב: פירות ים, פיתות מוזרות כאלה מתנפחות מאורז ששכחתי את שמם, תבשילי דגים מעולים. וחביתה. החביתה היא מוטיב חוזר בכל הארוחות שלא הצלחנו להבין את פשרה… בזמן שאנו אוכלים, הוא מוזג ומחכה. מצפה לחוות דעת תמידית על האוכל. אחרי שאנו שבעים ומרוצים הוא מציע לנו סיבוב בסירת המנוע שלו.
אנו עושים קודם טיול רגלי במקום המופלא הזה: יש רצועת אדמה קטנה ודקה ומסביב הכל מים. טיילנו ואמרנו שלום לנשים שמנקות דגים על הרצפה, שגרות בבתים בדואים כאלה. נערים חמודים משחקים קריקט בחצר מטר על מטר. כולם שמחים לראותנו. גברים ששותים בירה בהיחבא. הכל כ"כ מקסים פה. ניסינו לחצות לצד השני דרך גשר דק מאוד שאין לי מושג איך הוא מחזיק מעמד ומעליו אנשים כל יום. ילד חמוד נתן לי יד… מצאנו את עצמנו שותים קפה אצל נער ואמא שלו בבית ביתי ומקסים. קצת התחשק לנו לעבור אליהם…אבל אי אפשר לעשות דברים כאלה בכפר קטן. יש חוקים. יש כבוד….
חזרנו לבחור שלנו שמחכה עם סירת המנוע. הוא היה עם הבת הקטנה שלו שהייתה קצת יותר שמנמנה ממנו. קצת התבעסנו לעשות רעש מטורף של מנוע באחד המקומות השקטים בהודו… אבל אחרי שהיינו שוב באמצע שום מקום הוא דומם מנוע וראינו את השקיעה, כשמסתכל עלינו השמנמן (השמנמנית ירדה מעודף משקל). אבל לא היה אכפת לנו כלום. היינו מאושרים ורגועים.
מאוחר יותר התענגנו שוב על מטעמי ידיו של המארח עם הגשה כמעט עד לפה. בלסנו הכל. חוץ מאת החביתה שלמדנו להשאירה לציפורים. הפעם גם היינו מעושנים קלות והכל היה הרבה יותר נעים. קצת מטושטש…
למחרת בבוקר, אחרי ארוחת הפלאים קראנו רוב היום, נחנו, עשינו טיול רגלי קטן והתכוננו לעזיבה. לא ידענו איך יוצאים מהמקום הזה אז כמה שעות ניסינו לתפוס קו טלפון. המארח שיודע אנגלית די טובה לא הצליח לעזור לנו בכלום. כולו מלא כוונות טובות אבל מה לעשות, לא ממש בקיא בענייני תיירים. הוא גם די נעלם כל הבוקר, ונשארנו עם ניסיון לתקשר עם האילם. לעולם אל תבואו למקום שכוח אל לפני שהבנתם איך מגיעים ליעד הבא שלכם ומהו, כי אחרי זה זה ניסוי וטעייה. עזרה לא תקבלו… במיוחד אם איש הקשר היחיד שלכם הוא אילם.
ביקשנו לראות את החשבון שלנו. הייתה לנו הרגשה שאולי זה יצא יותר ממה שחשבנו, אבל כמה יותר? זה הודו אחרי הכל, והחבר שלו אמר שזה זול פה. החשבון יצא 1900 רופי. מה? אתם נורמלים? פה זה לא ונציה למרות שזה דומה.
ביקשנו פירוט של החשבון. הבחור חוזר. רפרפנו על החשבון. בלטו דברים כמו 200 רופי ג'מבו שרימפ שהזמנו. חבל שלא ידענו…250 רופי סירת המנוע הפסטורלית. חביתה הופיעה בתפריט 4 פעמים. חבל שהוא לא שם לב כשהתבונן בנו שלא נגענו בה, אבל המשיך להביאה כל ארוחה. אולי זה למזל טוב…
כמובן שעל הטלפונים שניסו לעשות בשבילנו, ופתאום בתחתית החשבון כתוב: cleaning – אנו מסתכלים על זה – ולא מאמינים – שייתכן שחייבו אותנו בניקיון. מוודאים עם השמנמן ואכן – 50 רופי על ניקיון. לא ידעתי איך לומר לו שזה אחד המקומות הכי מלוכלכים שהייתי בהם בהודו. כדי להוריד שכבות של קורי עכביש זוהר פשוט הלך עם נרות ושרף אותם. לעולם לא התקרבתי יותר מדי לאסלה…המקלחת רק עם נעליים. האם ניקיון זה לא חלק מהעניין שבאים למקום פסטורלי ומפנק? זהו שלא. אל תהיו תמימים. אתם אף פעם לא יודעים הכל. תמיד יש הפתעות.
ממש ביעס אותנו החשבון, וממש לא התכוונו לשלם סכום כזה גדול. קצת התמקחנו והבחור כל פעם הלך לדבר עם אבא שלו לראות אם אפשר לעשות הנחה, כאילו לא הוא זה שמנהל את המקום…אבל מה שהכי עזר לנו בהתמקחות הוא שאמרנו לו שאנחנו יוצאים בהרגשה רעה ולא נמליץ לאחרים על המקום. השמנמן כל כך התבעס. היה לו פרצוף של מסכן. פרצוף תחת. רואים שהוא חמוד כזה ורצה לתכמן אותנו בלי בעיות, בלי שנהייה קשים. שפשוט נשלם.
בסוף סיכמנו על 1700 רופי, וניסינו לחזור לחייך. היה קשה כי לא ידענו עוד איך חוזרים מפה חוץ ממעבורת שמוציאה אותנו, ונגיע בלילה לאלפי ונחפש את עצמנו, ותוך שנייה בעיר הסואנת נשכח את המקום המדהים הזה שבסוף כבר לא השאיר טעם של עוד כי איזה הודי שלא מבין איך זה עובד איתנו הישראלים שכח להגיד לנו שהמחירים הם של מסעדות גורמה לעשירי הודו.
אז בסוף בכל זאת נפרדנו בחיוך, קיבלנו ממנו כרטיסי ביקור, הצטלמנו, נפנפנו לשלום, ושנייה לפני שהפלגנו, בעודנו מחכים למעבורת לצד ערימות של דגים מיובשים, שמנמני הביא לנו מים על חשבונו ולחץ את ידינו. אתם יודעים מה? אנחנו מאוד ממליצים להגיע לשם. רק לעולם לא לקבל משהו מהודי בלי לדעת כמה זה עולה. או לסגור מחיר כולל הכל, או של כל דבר בנפרד.
עדיין, זה אחד הימים היפים ביותר שהיו לנו בהודו, המיוחדים, מלא תמונות בראש ובאלבום ואחד הסיפורים שתמיד כייף לספר.
איזה כייף זה הודו!
שיהיה רק הודו,
ביי דנית לורן