ירח דבש הרפתקני במיוחד

כתב: אשריאל אשוש

אז התחתנו לנו באיזה שישי קסום וחברתי להפליא, מוקפים בהמון אהבה –  חברים ומשפחה, וגם חברים שהם כמו משפחה וגם… טוב נו, הבנתם. הרגיש לנו כאילו כל החיים שלנו עד כה התכווננו לריבוע הבד הלבן הקטן, שמעליו אינסוף תכלכל שמשי ומתחתיו אנחנו של עד-עכשיו פלוס עתיד לא ברור כמו… כמו… לא ממש ידוע.. שממש מצפה לנו מעבר לפינה.

סליחה, נסחפנו ככה, ליפול על בן-אדם בלי אפילו להציג את עצמנו. נימוסים הודים משובחים. טוב נו, אז אני אשריאל בן 32 , מתעסק בכל הבא ליד וכותב מתפייט ומשורר לעת מצא. ובתפקיד ציידת הפיקסלים המשובחת זו אשתי, מעין, בת 24 , צלמת ורקדנית ושני הדברים האלו כל כך טבעיים לה שלפעמים אתה לא יודע מה היא עושה ומתי ואפשר אפילו שזה יהיה שניהם בנשימה אחת, מרתק. שנים שאנחנו נושמים אויר הרים ירושלמי צלול ובשנה האחרונה, אנחנו נושבים לנו עם הרוח בתקווה לעוף הכי נכון שיש! שיהיה לנו בהצלחה ב"ה. ותודה רבה על האיחולים. נחזור לחתונה…

אז אספנו את כל הברכות, הודינו לכולם, פיזרנו נשיקות ואהבה לכל עבר, (בכל זאת, הסלבס של הרגע). ארזנו שני תרמילים בגודל שפוי (קשה להבין מי הכניס לאנשים לראש שאם הבית שלך על הגב בטיול אז זאת אומרת שהוא אמור להיות בגודל של הבית הפיזי שיש או שאין או שמשכנתא.. תחליטו אתם) וטסנו לנו מזרחה אל ארץ קדם.

למה? וואלה, זה לא באמת משנה וזה משתנה ובטח אינדיוודואלי. אבל כנראה שלא קראו לעתיד שלנו הזה מ- 8:00 עד- 17:00.. לא שיש לנו בעיה עם המספרים האלו פשוט הם תמיד גרמו לנו לפריחה קשה שהייתה להם קונוטציה עם פרנסה ובית וחובה ואחריות ושאר מילים שלא באמת דורשים להשתעבד כמו שהמי ומה ומו מצפים מאיתנו לעשות, בלי להרים גבה או לשאול למה? (רחמנא ליצלן)

בנוסף, ובזה נסיים לנסות להסביר ונתחיל לספר. הרגיש לנו (בהתחלה בעיקר לאשתי המופלאה, שהדביקה אותי בחיידק) הכי רחווווווווקקקק ממה שנכון לנו עכשיו, בזמן הקסם המיוחד הזה של השנה הראשונה ביחד, לעלות בעיניים פקוחות לגלגל הענק הזה של למצוא דירה, לקנות ציוד, לעבוד מבוקר עד לילה לשלם על כל זה ובלה בלה בלה – כשבתכלס, בסוף היום, אחרי כל התשישות והדרמה הגדולה, אפשר לראות שני זומבים נכבים להם לאט מול מסך דלוק שממשיך לפמפם להם במסירות שתלטנית את כל מה שיכלו לחוות בלייב…. אם רק היו רוצים\יכולים.

 'רק אל תעמוד לרגע לחשוב' צורחים כל התחייבויות. עוד שניה סוף חודש ואנחנו באים לוודא שהכל דופק פה כמו שצריך. ומי מדבר בכלל עד הזמן והסבלנות הנדרשים לבנות זוגיות טרייה ומתוקה שרק נבטה לה.

יאללללה חפרנו מספיק חח. אז השתובבנו לנו במזרח בערך כחצי שנה ודרך, כחצי מיליון חוויות ובטבעיות יצא שגלשנו לנו לספה של סיקי פנג'אבי בשם פריט.

איך שנחתנו באמריצר (עיר הבירה של פנג'אב) ויצאנו אל מה שלא יהיה.. חשבנו שרק מזג האוויר חם, אבל מהר מאוד התברר לנו שזה מדביק גם את המקומיים (או שזה בעצם הם אלה שמחממים את השמש). כשחיכינו לפריט שלנו איפה שסיכמנו, הוצאנו בינתיים את הגיטרה והתחלנו לנגן בשביל הכיף. לא שזה היה אזור סואן, אבל כמה גברים ונשים התאספו סביבנו בסקרנות, בירכו אותנו בחמימות וזרקו עלינו רופיות כמו סוכריות בבר מצווה בכותל  – ועוד קינחו בהזמנה (שלא לומר משיכה בשרוול) להתארח אצלם ורק ההתעקשות שלנו להגיד שחבר בא לאסוף אותנו, הצילה אותנו מכל התסבוכת הלבבית הזאת.

לבסוף הגיע פריט. באיחור הודי אופייני כמובן (אחרת היינו מסרבים לעלות ומחכים עד שתעבור לפחות חצי שעה מהזמן שנקבע- אין מה לעשות כך נהוג) פריט הוא סיקי (אלה עם הטורבן) צעיר אנרגטי משכיל ונעים.

הוא קפץ לאסוף אותנו מבית הספר שהקים (אחרי שהתפטר ממשרת מהנדס) ללימוד-הודים-אנגלית-למבחני-קבלה-ללימודים-ועבודה-בקנדה. מסתבר שזה הולך שם ממש חזק. ביקרנו במקום כמה וכמה פעמים ואפילו העברנו להם הרצאה באנגלית בסטייל שלנו, פלוס שירים וניגונים. האמת. התרגשנו. וגם הם… לא  הפסיקו להשמיע אותנו מזייפים בהנאה מירבית ובחוסר מודעות מושלם כהרגלנו.

 

הגענו לבית רחב נעים מודרני ועדיין הודי להפליא (אי אפשר אחרת חח) פגשנו את ארוסתו מנו (לא בדיוק ארוסה- נספר בהמשך) הם בישלנו לנו ארוחת ערב נהדרת וטעימה (הרבה זמן פינטזנו על אוכל הודי בהודו) ומשם זרמנו לשיחות מעניינות על התרבות הסיקית וההודית והיהדות ועוד ועוד נושאים מעניינים עם אנשים מעניינים וככה גם שמענו את הסיפור שלהם…

אפילו בהודו של היום, הנישואים הכי נפוצים אלה נישואיי שידוכים – בעיקר מטעמי תועלת שלא בהכרח נוגעים לבני הזוג. ויש גם את ה״אח הקטן״ והשובב שהתחיל לצוץ לו יותר ויותר בשנים האחרונות: נישואיי-אהבה.

אז פריט ומנו נפגשו כשהיא באה ללמוד בבית הספר שלו ומשם זה היסטוריה כבר 3 שנים. אלא מה, ההורים של שניהם לא יודעים שהם ביחד, מפחד שאם ההורים יגלו ולא יסכימו הם יטילו ווטו על הזוגיות הזו  – ואפילו הודים ביחסית מערביים כמותם, לא מסוגלים לסרב להורים שלהם בעניין הזה- זה כל כך חזק בהודו מסתבר, עד היום. אז הדרך הכי פשוטה והכי בעייתית, זה להסתיר…

עד-מתי? חבר של פריט (שגם השם שלו פריט ופגשנו אותו באזור אחר ובסיפור אחר), כבר 12 שנה בזוגיות הודית בוליוודית מתוקה ולהורים משני הצדדים אין מושג… הודים רגילים לנסוע רחוק להיעדר מהבית לתקופות והזוגות פשוט מארגנים את הכל איכשהו.. מה תעשו כשתרצו כבר להתחתן? אנחנו שואלים אותם.. ולא באמת זוכים לקבל תשובה.

 

 

זה פשוט תענוג. נקודה. זה לא הקאוצ'-סרפינג הראשון שלנו במזרח וגם לא האחרון… אבל אם יש משהו שהבנו גם בתור זוג שמטייל שזקוק לפרטיות שלו, הוא שלא משנה מה, אם מגיעים לעיר, הדרך הכי טובה לחוות אותה – זה דרך מקומי שמצאתם שיותר מישמח לטייל אתכםף להסביר לכם ולהראות לכם את כל הדברים השווים באמת (בד"כ לא אלה שמיועדים לתיירים) וההחלטה הזו אף-פעם לא איכזבה אותנו.

גם באמריצר כמובן (שחוץ ממקדש הזהב והגבול עם הפקיסטנים – שתייר טיפוסי יעשה כשהוא יגיע ויברח מהר ליעד הבא) יש כל כך הרבה מקומות שווים לראות ולחוות: שווקים, בתי-חסד, מקדשים, מבצרים, אנשים, רחובות יפים ועוד. ואפילו בית-יתומים לפרות. כן כן (לכל הפרות האבודות שלא מסתדרות ברחוב). קיצר, פספוס. סתאם לעבור ולעשות וי בלונלי.

היינו אצלם כמעט שבוע (היה חחחם אבל מתוק ומתובלן) בו הם לקחו אותנו (או הסבירו לנו איך להגיע)  בשמחה לשווקים מקומיים שווים, לאכול אוכל מקומי טעים (קולצ'ה צ'אמפ פורי קולפי ועוד)  ולראות המון חלקים יפים באמריצר, שלא הרבה זוכים לראות וחבל. יש כל כך הרבה אנשים טובים שפשוט ישמחו לתת לנו להרגיש בבית, בכל מקום בעולם, אם נסכים להרגיש בנוח.

 

כמובן שביום האחרון, אנחנו לקחנו פיקוד על המטבח (אנחנו מתים על זה) והכנו להם שקשוקה עסיסית, פריקסה פריכים וסלט ישראלי עשיר וקצוץ דק דק. השמן היחיד שהיה בבית היה שמן חרדל, אז הכל קיבל אפטרטייסט של חרדל מה שעוד יותר גרם להם לאהוב את זה.

בבוקר קמנו מוקדם, ופריט הקפיץ אותנו לתחנת האוטובוס ליעד הבא שלנו  – צ'אמבה. כמובן, חיבוקים, נשיקות, דמעות ואיחולים והנה אנחנו דוהרים באוטובוס (30 קמ"ש בלחץ) כשהשמש עולה למשמרת שלה מאחורינו וקורצת לנו: 'לאן שלא תרצו להגיע אני כבר הייתי שם׳ ואני אקצר לכם: זה ממש לא באמת משנה לאן, מה שבאמת חשוב זה את מי תפגשו בדרך.

ונסיים במשהו מצחיק. באחד הימים, פריט היה צריך להקפיץ את מנו לתחנת האוטובוס ללימודים שלה (15 דק' נסיעה) ואז לחזור הביתה בסביבות  8:00 בבוקר ולקחת אותנו לאנשהו. ומה שהוא לא ידע זה שהיא דווקא חשבה לעצמה שיהיה הרבה יותר נחמד ורומנטי מצדו אם הוא יקפיץ אותה עד ללימודים אם כבר. שזה כמה שעות טובות- והיא צדקה כמובן כי זה מה שקרה בסוף…

אז קמנו לנו בפנאן התקלחנו התלבשנו שתינו וחיכינו שיחזור… השעה 8:00 וגולשת לה ל-9:00 אין זכר לא לפריט ולא לרכב המשפחתי המוגזם שלו (אתם כולה זוג בנתיים אחי!!). סים עוד לא עשינו כי רק הגענו ואין לנו מושג מה קורה ולא דרך ליצור קשר. כבר היה חם בבית אז יצאנו החוצה כדי שיהיה לנו טיפה-טיפה פחות חם אבל השער הראשי של הבית נעול ואנחנו בפנים.

אז התחלנו לקרוא לעוברים ושבים הנחמדים בשכונה המתוקה הזו וניסינו להתקשר אליו ללא הצלחה, כשפתאום מתקרבת לעברינו זקנה קולנית שמנסה להסביר לנו משהו בהינדית או ג'בריש. היא שולפת מפתח פותחת את השער תך כדי שהיא ממשיכה לדבר אוטוסטרדה אבל איך שאנחנו באים לצאת החוצה סוף-סוף היא מיד סגרה שוב את השער קישקשה עוד כמה מילים והלכה לה לדרכה כשאנחנו מסתכלים אחריה בהלם ומנסים לגרום לה שתחזור מיד. מה זה העינוי הסיני-הודי לפתוח ואז מיד לסגור וללכת??

רק בסביבות השעה- 11:00 , פריט חזר מתנשם ומתנצל – כמו שאתם יודעים, בסוף מנו ניצחה כמו בדרך כלל. הזקנה המטורללת- מסתבר שהיא העוזרת בית שלו לכן יש לה את המפתח וכל המילמולים ניסו בעצם להסביר לנו שהוא יתעכב ושנחכה לו בבית וכנראה לכן היא נעלה שוב מיד שלא נברח…. כמו שתיכננו.

האמת. כזו התחלה מוצלחת קסומה ואוטנטית להודו אנחנו מאחלים לעצמנו תמיד. ואיפה שלא נהיה 🙂