כשגאנש ירד לגואה

מסדר מרשים של מאות פסלי גאנש עומד בשורה על החוף ונזרק לים. מדוע? דותן חברנו הותיק ואחד המנוסים בהודו חזר לאחרונה מחופשה שגרתית בגואה, ומספר לנו על חוויותיו מפסטיבל גאנש המיוחד (Ganesh Chaturti) והמסורתי.

הוא חקר בנרות על הפסטיבל הלא ברור עד הסוף לתיירים הזה, ובין התחמקויותיו מהזיקוקים והנפצים, שפך לנו אור ותובנות מיוחדות על ההודים בכלל, ובמה היינו יכולים ללמוד מהם.

איפה גאנש?

מעבר לאתריה המפורסמים והאטרקציות המוכרות לתיירים, הודו הינה מדינה עשירה בתרבות, ובה מתקיימים חגים ופסטיבלים רבים. בתקופות מסוימות , כמו בחודשים ספטמבר עד נובמבר, החגים בהודו הם כל כך רבים עד כי קשה לעקוב אחריהם. חלק מן החגים אי אפשר לפספס, כמו חג דיוואלי (Dewali) שבו תראו בכל פינת רחוב ובכל גינה אנשים חוגגים, כלבים ופרות מקושטים בטיקות והרבה שמחה וריקודים. לעומת זאת, ישנם חגים שכדי לגלות אותם או לדעת באמת מה קורה בהם, תצטרכו כנראה לקבל אינפורמציה ממקומיים או אפילו למצוא משפחה מארחת.

הפסטיבל לאל האהוב והמוערך גאנש הינו אחד מן הפסטיבלים האלו, שתשמעו עליו רבות בהודו בספטמבר אך כשתחפשו פסטיבל וחגיגות ברחוב- לא תמצאו דבר. אז מה בכל זאת קורה בפסטיבל המיוחד והמיסתורי הזה? דותן, שהיה בלב החגיגות, חולק איתנו את האינפורמציה.

גאנש ברחובות דלהי. צילום:hodu.co.il

"הייתי לא מעט בהודו- שבע פעמים נסעתי להודו, ואף פעם לא נתקלתי בפסטיבל הזה – לא ידעתי מה קורה בו. כאשר נחתתי בשדה התעופה של גואה לקחתי מונית מהשדה לכפר ארמבול, ומהנהג הבנתי שיש פסטיבל גאנש. אמרתי יופי, יש מה לעשות היום בערב. זה היה אמצע ספטמבר. יצאתי בערב לחפש פסטיבל ולא מצאתי כלום… שלא כמו בהודו… לא היה שום דבר… חיפשתי ושאלתי וכולם טענו שיש פסטיבל אבל אין כלום בחוץ – אנשים יושבים בבתים שלהם"… יום לאחר מכן הוא שוחח עם מקומיים וסיפר להם על רשמיו מן הפסטיבל. אמרו לו לחכות ליום השלישי של הפסטיבל- אז יהיו התרחשויות מעניינות.

אז גילה דותן כי הפסטיבל נמשך למעשה 11 יום ולא יום יומיים כפי שחשב בהתחלה… לאחר מספר ימים הבין מדוע בהתחלת הפסטיבל רוב האנשים נמצאים בבתים: "ביום השלישי ראיתי אנשים שירדו לחוף עם פסלי גאנש קטנים, צבעוניים וחמודים. הדליקו קטורות, הילדים העיפו זיקוקים באוויר והשתוללו, ואז אחרי שעה הובילו את הפסלים לים. אז סיפרו לי שהם עבדו ביומיים הראשונים על הפסלים האלו בבתים שלהם. אחר כך הם חזרו מן הים, פיצחו אגוזי קוקוס, כל אחד קיבל חתיכה והתפזרו לבתים".

היום השלישי לפסטיבל – לוקחים את גאנש לים

101 גאנשים

הסיפור הזה חוזר גם בימים החמישי, השביעי, השמיני והאחת עשרה של הפסטיבל. ביום ה-5 הוציאו משהו כמו 100 פסלים של גאנש גדולים יותר ועוד אלף קטנים – כל משפחה הוציאה פסל. היו חגיגות- שירים,ריקודים, פצצות, זיקוקים ואז השליכו את הפסלים לים, חמש דקות והחוף נשאר ריק מאנשים ומלא זבל (לפחות הפסלים עשויים מחימר ומתפוררים בים, ולא שזה עוזר לדגים…). דותן מציין כי הפסטיבל, שנערך סמוך לסוכות שלנו מזכיר קצת את הרעיון של סוכות-הדברים הארעיים- אתה משתמש בהם לצרכיך, ואחרי זה נפרד מהם. ואולי זה מזכיר מעט גם את התשליך של יום כיפור.

עוד מספר דותן כי בזמן שהאנשים עובדים על הגאנשים, הם לא אוכלים בשר. אלו שכן אכלו – אסור היה להם לגעת בפסלים.

"ביום החמישי היו איזה מאה גאנשים, בשביעי והשמיני עשרה גדולים יותר וביום אחרון היה רק אחד עצום שהביאו במשאית עם מוזיקה והכל וריקודים. כמובן שגם הוא סיים את חייו בים. אבל מה שהכי תפס ליאת העין היתה ההשתוללות של ההודים עם זיקוקים ונפצים, שבד"כ מתופעלת על ידי ילדים בגילאי 7 עד 12 שמגיעים לשם בטירוף ומפוצצים את כל העולם מסביב. טיפ – בכל הפיצוציות שם יש נפצים, זיקוקים וחומרי חבלה שונים שאפשר לקנות ולהצטרף לחגיגה".

היום החמישי לפסטיבל גאנש- מסדר גאנשים על החוף

היום השלישי – גאנש בדרך אל הים…

עוד מהיום החמישי לפסטיבל גאנש

מתארגנים להנפת הפסלים ביום החמישי

איך ההודים מתייחסים לגאנש?

"גאנש הוא ככל הנראה האל האהוב עליהם ביותר. ההודים מאוד מחוברים לאלים שלהם ונותנים להם אוכל. בארמבול הם שמו בעיקר קוקוס. היחס של ההודים לאלים שונה מאצלנו. אצלם כל אל מייצג משהו בהם – תכונות אופי, רגשות, מצבי רוח. הם מתחברים לרגשות שלהם ולתכונות שלהם שמיוצגים ע"י אלים. גאנש הוא האל שדואג שהדברים הקטנים יסתדרו כמו שצריך. הוא לא מאלי המאקרו, גאנש מטפל בחיי היום יום של ההודי הטיפוסי והוא גם בעל סגולות להצלחה בעסקים.

הוא מתפלל לגאנש שייתן לו את החוכמה להתמודד עם איזו סיטואציה שנקלע אליה. אל שקט מאוד וסימפטי ובגלל זה הם כל כך אוהבים אותו ונותנים לו אוכל. יש נהגים שכאשר הם עוברים בנסיעה ליד פסל של גאנש, הם עושים לו איזו מחווה- שיעזור לו לעבור את הנסיעה בשלום".

היום השביעי לפסטיבל – גאנשים גדולים יותר מובלים על אלונקה למנוחת עולמים

הודו – כמו אהובה זרה

נראה כי העניין העיקרי שלנו בחגים בהודו הוא התרבות הכל כך שונה שלהם. לא החגיגה עצמה, בטח שלא הזיקוקים והנפצים (אלו שאנחנו מכירים מחג פורים, ובתור מישהי שגדלה בעיר הם עושים לי טראומה כל שנה מחדש). ההודים עושים לאלים שלהם מעין האנשה- נותנים להם תכונות אנושיות, מתקשרים איתם דרך מתנות, דרך תפילה. דבר שלא יוצא לראות בהרבה מקומות. שאלתי את דותן על החוויה האישית שלו מפסטיבל גאנש, והוא סיפר: " בביקורים קודמים בהודו לא ממש ראיתי פסטיבל יותר שמעתי עליו- ישנה אומנם תהלוכה של כל הגאנשים אך רוב החגיגות במהלך השבועיים האלו בבית כנראה שמתרחשות בבתים עם המשפחה.

עד שזורקים את הגאנשים לים ישנו טקס די ארוך, מתקבצים משפחות מתקבצות וכל זה נמשך בין חצי שעה לשעתיים. בסוף ההורים אומרים לילדים שהגאנשים הלכו לישון בים וכך משכנעים אותם בכאילו ללכת גם לישון. אז כדי לראות את החגיגה הזו צריך קודם כל להיות בהודו בחצי השני של ספטמבר, וגם לברר באיזו שעה ובאיזה איזור מתכנסים.

זיקוקים ביום השמיני לפסטיבל

מה אני רוצה להיות בגלגול הבא?

לסיום, אני שואלת את דותן את השאלה הבלתי נמנעת- מה גרם לך לחזור שבע פעמים להודו?

"מבחינתי זו המדינה המושלמת לכל סגנון של טיול, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. אתה יכול לטייל מעיר לעיר,לנפוש בים. כל מדינה היא משהו אחר. הודו עצמה היא חווייתית מאוד. בהרבה מקרים החוויה באה מההודים עצמם. לפעמים נראה שהם מתנהגים באופן אבסורדי, אפילו ילדותי אבל בסך הכל הם אנשים באמת טובי לב, שמחים וסקרנים. ההודים מתאפיינים גם במסירות אין קץ לעבודתם, או יותר נכון לתפקיד שלו הם נועדו בגלגול הזה.למעשה, רוב ההודים חיים בכלכלה סוציאלית ועוד כזו שהכסף לא בהכרח הולך לכיסם, אלא לחשבון המשותף של המשפחה – כלכלה קיבוצית כזו אבל הבסיס הוא משפחתי ולא טריטוריאלי.

לכל אחד יש את התפקיד שלו והמקצוע שלו (שלרוב מגיע כירושה משפחתית, האבא שוטר גם הבן שלו יהיה שוטר), ההכנסות הולכות לקופה המשפחתית וכל אחד מקבל את מה שהוא צריך. יכול להיות שהקבצן שנתת לו כסף עכשיו, כן, קבצן זה תפקיד בגלגול הזה – הכסף לא ילך אליו אלא ישמש למימון נסיעה של מישהו אחר במשפחה ואולי אפילו של מישהו רחוק שמעולם לא פגש.

האוכל לקבצן והמענה לצרכים שלו, כל זה יגיע אליו מהמשפחה שלו. בגלל זה אין להם בעיה אם אתה נמצא למשל בחנות ירקות שלידה חנות ירקות נוספת. אם תשאל המוכר ודאי ישבח את הסחורה של הירקן השני וימליץ לך עליו. הם לא בדיוק במאבק כלכלי ובטח לא אחד בשני. בבסיס האמונה שלהם נמצאת התמסרות לקארמה, זה מה שמניע אותם – לכל אחד יש תפקיד בגלגול הזה ועליו לעשות אותו על הצד הטוב ביותר. אם אתה נהג- אתה הנהג הטוב ביותר, אם אתה מוכר ירקות-אתה המוכן הכי טוב, אם אתה קבצן- אתה הקבצן הכי טוב. העיקר בשביל ההודי שהוא מבצע את התפקיד שלו כמו שצריך, לטובת הכלל ונמנע מלהרע לזולת (אלא אם הוא הביא על עצמו קארמה שלילית ואז מגיע לו לחטוף) . אם אתה מצליח בתפקידך בגלגול הזה, אז בגלגול הבא מצפה לך טיפוס בהיררכיה ותגיע למשהו טוב יותר.

יכול להיות שיש לנו מה ללמוד מן ההודים?