שנה אחרי שהאדמה רעדה והחריבה אלפי מבנים, מאות מקדשים וגזלה את חייהם של מאות רבות, יש כאלה שעדיין זוכרים את הפחד האיום שפקד אותם כשהטבע החליט למוטט את האדמה מתחת לרגליהם.
זהו סיפורה משנה החיים של שולה, מטיילת ישראלית ששרדה את הרעידה הגדולה שהתרחשה בנפאל אשתקד ונשארה לסייע לנפגעים.
קוראים לי שולה קרוגר, אני בת 23, גרה בירושלים. היום עובדת במעון פוסט אישפוזי לילדים שהוצאו מהבית בצו בית משפט ושנה אחרי שהכל זז מתחתיי אני זוכרת להגיד כל יום תודה על זה שאני בחיים.
25 באפריל, 2015 השעה 11:50, שבת בצהריים. שכונת קלימטי בקטמנדו. קומה שלישית. נכנסת לחדר להתארגן, זורקת על עצמי טישרט וג׳ינס, נעליים עוד לא הספקתי לבחור ופתאום החדר החל לזוז, להסתובב. סחרחורת ואז בחילה. מנסה ליישר מבט לשותפתי ללא הצלחה. במבט אחד ובלי מילים פותחות את הדלת ומתחילות לרוץ. מדרגות ועוד מדרגות, הכל זז, בום, נפילה חזקה במדרגות. אין תחושה, הפחד שולט…
בין הריסות קטמנדו
הגעתי לנפאל להתנדב בארגון ישראלי שנקרא ׳תבל בצדק׳, ארגון שעובד בתוך קהילות בנפאל. קיוויתי לספוג תרבות, לחוות קהילה, שפה. לנסות להתמזג ולא רק להיות תיירת מהצד. הכל נקטע ברגע, חוקי הטבע השתנו…
5 שעות של הליכה בהריסות קטמנדו, בין המון מפוחד בדרך לשגרירות ישראל טרפו את כל הקלפים. מצאנו את עצמנו מלאי חרדה, סופרים את מספר הרעידות בשעה, חסרי מים זורמים והרבה חוסר וודאות מבלים שבוע תחת כיפת השמים, בין המוני ישראלים בדשא של השגרירות. קשה לתאר את ההרגשה, דאגה מתמשכת לחברים מנותקי קשר, ניסיונות חוזרים של משפחה וחברים להשיג סימן חיים.
מצטופפים עם התיקים מול שגרירות ישראל צילום: שולה קרוגר
ימים חמים חסרי כל עשייה, ללילות גשומים וללא שינה. כי מי יכול לישון שהכל בחוץ מתערער, כשסופרים את הסדקים במבנים ועסוקים באיתור חברים…תוך ימים ספורים משלחת צה״ל נחתה בנפאל. הרי לא מזמן השתחררתי משירות צבאי והנה מצאתי את עצמי בלב העשייה בבסיס צה״ל במרכזה של קטמנדו. בנפאלית זעומה מתעניינת בשלום הנפגעים, מקבלת במיון פצועים, משחקת עם ילדים, מחפשת חברים, עוקבת אחרי נעדרים… הימים היו עמוסים, פתאום שילוט בעברית, בית כנסת, טחינה לארוחת צהריים ומסדר הנפה כל בוקר. קצת תחושה של בית ויציבות בתוך כל הבלאגן. עברו הימים, המשלחת החלה להתקפל, ונפאל עוד נאבקת בהריסות ובפציעות.
בבסיס צה"ל בקטמנדו
התוכנית של "תבל בצדק" נמשכה, סדנאות הגיינה ברחובות, ביקור פצועים, אישור מבנים… המון עבודה בתוך חוסר וודאות כשהאדמה תחתיי לא נרגעת לרגע. המון רעידות שמהן אני מתעוררת בלילות. טסתי לנפאל דרך תוכנית מסודרת, 4 חודשים של התנדבות, חודשיים בהודו… אבל אני רק טובה בלתכנן, כי הכל השתנה עבורי ברגע. העוצמות, החולשה של הגוף, המחסור ביציבות, הרעידות הבלתי פוסקות והדאגה בבית של חברים ומשפחה הובילה אותי לעלות על טיסה הביתה בערך חודש אחרי הרעידה הראשונה הגדולה. אז אחרי 3 רעידות גדולות ובערך 400 אפטר שוקים. אחרי שלמדתי את ערך החיים ואיזה ברת מזל אני שיש לי קורת גג לחזור אליה. אחרי שלמדתי לא לזלזל בכלום ולהעריך את כל מה שיש לי, כי שום דבר לא מובן מאליו. עליתי על מטוס הביתה…
.jpg)
ממשיכים בעשייה. תבל בצדק
הודו