כנראה שאת הבירוקרטיה ההודית פוגשים עוד לפני שמגיעים להודו. זה לא מעודד, אבל מבטיח שיהיה מעניין
את דרך ההתנהלות והבירוקרטיה ההודית פוגשים כבר בארץ. סוג של הכנה נפשית קטנה למה שבוודאי אפגוש שם בעוצמה גדולה יותר.
המפגש הראשון החל בהגשת טפסים לויזת כניסה למדינה. שלל עמודים שצריך למלא, כולל ירידה לפרטים בלתי רלוונטיים בעליל, כגון: מאיפה הסבים שלי ומה עשיתי בצבא. בהמשך התבקשתי לציין את תחום עבודתי ובכנות האופיינית לי בחרתי באופציית תחום ה"מדיה".
כמעט שבוע לאחר מילוי הטפסים התקשרה פקידה חביבה, מהמשרד המטפל באשרות כניסה להודו, וסיפרה לי כי מאחר וסימנתי "מדיה" הם צרכים לעשות לי ויזת תקשורת, שעולה "רק" עוד 200 ₪ נוספים לאלה שכבר שילמתי ומאפשרת שהייה קצרה יותר בהודו.
"אבל אני לא באה לעבוד", אמרתי לפקידה החביבה ברוגע. "לא משנה, סימנת "מדיה" אז צריך לעשות לך ויזת תקשורת", היא התעקשה. "אבל אני באה לנוח מהעבודה, באמת, מבטיחה לא לעשות שום דבר שקשור בתקשורת" (חוץ מלחלוק בבלוג הזה את חוויותיי- אבל אל תגלו להודים), המשכתי לנסות, תוך תרגול שאנטי הודי ונשימות יוגיות. אך כבר החלה לחלחל ההבנה שאין מה לעשות, כך הם עובדים. וחוץ מזה הראש, שכבר מחשב סכומים כספיים ברופיות הודיות, הבין ש-200 ₪ הם עוד שבוע שלם בהודו. "אז תכתבי מצידי שאני גננת", שלפתי את הדבר הכי קרוב שאני מכירה, בהיותי אחות לשתי גננות ואמא מורה. "אין בעיה", היא אמרה, "אז רק צריך שתמלאי מחדש את כל הטפסים ותשלחי לנו". הנשימות היוגיות כבר לא עזרו ובחצי כעס שוב מצאתי את עצמי ממלאת שלל שאלות ובשאלת המקצוע פוסלת כל אופציה שנחשדה בעיני כבעייתית, כמו עיתונאי, מפיק, סופר, כתב וכד’, ובסופו של דבר כותבת את מה שברחתי ממנו כל חיי- חינוך.
הדרך לגסט-האוס רצופה כוונות טובות
השלב הבא בניסיון להתחבר להתנהלות ההודית היה הזמנת גסט-האוס. זה טיול ראשון, מזה עשור, שאני לא מתכננת מסלול. הכיוון הכללי הוא צפונה וחוץ מזה שהודו תגלגל אותי לאן שתגלגל. אולם בכל זאת בעשור שחלף מאז "הטיול הגדול" גם אני קצת התברגנתי ואני רוצה נחיתה רכה בדלהי, שתכלול מקום לינה ידוע מראש, ללילה הראשון, ואולי גם להתפנק על איסוף משדה התעופה. שמחה וטובת לבב התקשרתי לגסט-האוס בדלהי שקיבלתי אליו שתי המלצות חמות. את הטלפון מצאתי באינטרנט. המשוכה הראשונה הייתה הבנת האנגלית של בין שיחי בצד השני של הקו והיבשת. איך אני אמורה להבין אנגלית במבטא הודי כבד, כשאלפי קילומטר מפרידים בינינו ושתי שפורפרות. חלקים נכבדים מהשיחה הקצרצרה כלל לא הבנתי. מספר הפעמים שאמרתי sorry sir can you repeat please, היו כמעט כמספר ההודים בהודו. בסופו של דבר נשמע שהצלחתי להבהיר את רצוני לשני לילות במקום. המשך השיחה היה כך: "יש מקום לתאריך שאת רוצה גברתי, נשמור לך מקום, יום טוב", ולמרות אלפי הקילומטרים הפיזיים והתרבותיים, היה ברור לי שהוא עומד לנתק. התעשתי במהרה ושאלתי "רגע אתה לא רוצה לרשום למי אתה שומר מקום???". הוא נזכר שאולי באמת כדי לשאול לשמי וכך הסתיימה השיחה, כשסימן שאלה גדול מרחף על הסיכוי שבאמת אמצא חדר על שמי בתאריך המדובר.
המשוכה השנייה הייתה בכלל התמודדות עם ההבנה שאולי אני קצת נאיבית ובעיקר עם תגובת החברים שכבר היו בהודו – תגובה שנעה בין לצחוק עלי ממש על שניסתי להזמין חדר בגסט- האוס מראש ועד בן דוד ששוקל לנתק איתי יחסים כי עשיתי לו פדיחות בהודו. הבנתי את הרמז…..
אז עכשיו טבלת הייאוש כבר מסמנת שזה עומד לקרות עוד פחות משבוע. הרגעים שלפני צלילה לשינה מתארכים והם הפכו למלאי מחשבות: מה עוד להוסיף לרשימת הציוד, מה טרם קניתי, כמה כסף לקחת ובאיזה אופן ואילו שלל מטלות אני חייבת לסיים בעבודה לפני הנסיעה. השינה, לצערי, הפכה למוטרדת יותר ויותר ואותו החלום- שאני מתחילה לסדר תיק חצי שעה לפני הטיסה, וגם אז מגלה שהרבה דברים חסרים לי- טורף את שנתי. כך, אם בסופו של דבר יחכה לי חדר בדלהי, אני יודעת בדיוק מה אני הולכת לעשות ביומיים הראשונים….. להשלים שעות שינה בראש נקי.