לא רק אום אום- שאנטי שאנטי

 הכל התחיל כשהגעתי לשלב הזה. או כשהוא הגיע אלי. שמעתי עליו, הוזהרתי מפניו, חששתי ממנו, והנה – הוא ואני מבלים ימים כלילות, חודש בלבד לאחר שהתחלתי לטייל. לא חצי שנה, לא שלושה חודשים, אלא חודש. שלושים ימים תמימים.

הודו נראתה בעיני כנחמדה, אבל אצלי כבר התחילה לצוף אי שם תחושת מיצוי.

"מה, חודש, זה מלא זמן, מה קרה לך? ראית, עשית, שמעת. יאללה, הלאה" – היה המונולוג העלוב והקבוע שלי עם עצמי. אבל האמת היא שלא רציתי להמשיך הלאה. רציתי למצוא את ה"הלאה" הזה בתוך תת-היבשת הזו. האמנתי שהודו מספיק בלתי צפויה ומשוגעת כדי שאוכל למצוא דווקא בה את התפנית לה הזדקקתי. ואז נזכרתי בשם המשונה הזה. "סדהנה פורסט", באורוויל.

"אבל מה זה בדיוק? ולמה אף אחד סביבי לא הולך לשם??" זעקתי בטלפון לחברה שהבהירה לי כבר ממזמן שלא קיימת אפשרות בה אני מטיילת בדרום הודו, ולא עושה כל מה שצריך כדי להגיע לשם. "שירה, פשוט תבואי. אני מבטיחה לך שלא תצטערי." עם זה כבר קשה להתווכח. אז לא התווכחתי.אספתי את מטלטליי ועזבתי את אוויר העשן-הפסגות-והסמים של ואטה-קאנל.

 

קהילה שיתופית

 

 

בועה קיבוצית בניחוח הודי

זה היה פשוט משחשבתי. סליפר אחד לפונד'יצרי, ריקשה אחת, והשמש של אורוויל כבר ליטפה את פני בנחמת-מה. הסתכלתי סביב, ולכמה רגעים ממושכים לא האמנתי שאני עדיין דורכת על אדמת הודו. למה? כי מעולם לא ראיתי את הודו לבושת נוף קיבוצי, משל הייתה טירת צבי שבעמק בית שאן. מדשאות רחבות ירוקות, שדרות עצים, שבילים, חוות בצידי הדרך, ציפורים מצייצות, ושקט נינוח ומפויס ששמור רק למקומות מהסוג הזה.

 

אורוויל היא מעין עיירה בינלאומית במחוז טאמיל נאדו, המקבצת בתוכה אנשים מכל העולם, שהתאגדו תחת רעיון השיתופיות, האקולוגיה, הקיימות והפשטות. בנוסף לכך, היא גם משמשת כמרכז רוחני, ורבים מגיעים אליה כדי לספוג שלווה, לתרגל מדיטציות ולהתבונן אל תוך עצמם.

אורוויל רצופה חוות חקלאיות, וכל אחת מהן בעלת קונספט ודרך משלה. "סדהנה פורסט" היא אחת מהן, וכנראה (ולא בכדי) גם המפורסמת והמצליחה מביניהן.

 

 

מטבח- ממש כמו בקיבוץ

 

שביל החומוס המתחדש

הדרך ל"סדהנה" מתפתלת בין אזורים אותנטיים, מיוערים ומשתנים, וקשה שלא להעלות את השאלה האם הדרך הזו מובילה ליעד כלשהו, או שמא אצטרך עוד מעט לתרגל שיטות הישרדות בטבע בכוחות עצמי. תודה לאל, אפשרות א' התבררה כנכונה, ואכן "סדהנה פורסט", כשמה כן היא – מובלעת בתוך לב-לבו של יער.

הודיתי לנהג, ויצאתי מהריקשה- לא לפני שוידאתי שיש לי את המספר שלו, ולא לפני שהוא נשבע לי שהוא זוכר בדיוק איך לחזור לקחת אותי, במידה ויהיה צורך. כזו אני, הרפתקנית חסרת כל רסן.

בעודי בוהה מסביב, ראיתי לפתע שלושה אנשים, קצת מבולבלים כמוני, מתקדמים לעברי. כשחלקנו את אותו מבט המבין והמוכר – כבר ידעתי. "ישראלים?" שאלתי, "כן! יא אללה, איזה יופי" השיבו והתלהבו כמוני, "אנחנו גם בדיוק נכנסים", ובלבי תהיתי האם אני יכולה להחשיב את עצמי כחלק מהמייסדים של "שביל החומוס 2.0 ".

מהר מאד התברר לי, שלא מעט ישראלים לקחו ולוקחים חלק במקום הזה. ספויילר: אפילו המייסדים.

 

חיי קהילה ורוגע

 

ברוכים הבאים לאואזיס של העולם הזה

נכנסנו מבעד לשער, הישר אל "מגרש החניה" עמוס זוגות האופניים.לצידם מבצבצים שלטים המעודדים רכיבה על אופניים, המצמצמת את זיהום האוויר ותורמת לבריאות האדם. מן העבר השני, שורה של סקוטרים(קטנועים) למיניהם, בהם אף שלט לא צידד.

 

המשכנו ללכת בשביל הגישה המוקף סוגים שונים של עצים, צמחייה מתפרצת, עשבי תיבול ומרפא ואפילו מאגרי מים.מהר מאד המתנדבים במקום הבחינו בנו, ונתנו לנו את קבלת הפנים הכי חמימה ונרגשת שיש. בן רגע הוצע לנו סיור, שנתן לנו הצצה למקום הכי מרתק שראיתי עד כה.

הסיור עבר בין המתחמים השונים, ביניהם: הבקתה המרכזית(בה נעשות הפעילויות המרכזיות), בקתות הלינה, הספרייה, השירותים האקולוגים, המטבח, המקלחות, מתחם הכביסה, בקתת המיחזור, חנות "תן-וקח" של פריטי יד-שנייה ועוד. כולם כמובן עונים לכללי האקולוגיה והקיימות הסביבתית, ללא יוצא מן הכלל.

 

 

המומים מרמת ההיקפיות והחשיבה לפרטים של המקום, הובלנו לבקתה המרכזית לארוחת הצהריים, שם התרכזו כל מתנדבי החווה כדי לאכול יחד בחלל המשותף.

כאשר כולנו התיישבנו במעגל אימתני שהקיף את כל פנים הבקתה, אחד-אחד נכנסו מתנדבים שהחלו לחלק אוכל לכולם, בצלחות הטאלי הכסופות הטיפוסיות. כקבוצה מלוכדת, מתנדבים מכל קצוות תבל, ישבנו בתוך בקתת עץ חמימה ומשפחתית, וחיכינו לצליל פעמון הנחושת הקטן שיבשר לנו ש"דקה של שקט" מתחילה, ובסופה אפשר להתחיל לאכול.

מרגע זה כבר היה ברור לכולנו שזו תחילתה של חוויה שתלווה אותנו מכאן והלאה.

 

עצים במקום

 

המציאות עולה על כל חזון

מאחורי המפעל המרהיב שנקרא "סדהנה פורסט" עומדים – איך לא – זוג ישראלים, בשם אבירם ויורית רוזין. לאבירם ויורית היה חזון צנוע ליצור קהילה של "כמה משפחות בחינוך ביתי,שחיות יחדיו על פיסת אדמה, מגדלות יער, אוכל וילדים אל החופש האין הסופי" .

החלום הצנוע תפס תאוצה ופופולריות רבה, ובעצם הצליח עד כדי כך שכיום באים להתנדב שם מדי שנה אלפי מתנדבים מכל העולם.שם המקום הולך לפניו, ועם הזמן רק הולך וגדל.

"סדהנה פורסט" הוא מרחב בו חיים בשיתופיות, עם דגש על אקולוגיה וחיים לצד ועם הטבע. כל מי שלוקח חלק במרחב זה צריך להיות צלול ונקי. כלומר, לא מעשנים(גם לא סיגריה רגילה), לא שותים שתייה אלכוהולית, ולא אוכלים או מכניסים שום אוכל מעובד. כל מתנדב שמגיע לשם בעצם לוקח על עצמו להיענות ולכבד את כללי המרחב והקהילה.

כיום, המטרה הרשמית של המקום היא ייעור מחדש. כלומר, לטעת יערות במרחבים שוממים כדי שיטיבו עם האדם ועם בעלי החיים שבסביבה(עוד בתי גידול וכדו').

אך אם תשאלו אותי, המטרה בפועל היא בכלל מפגש ייחודי בין אנשים מכל העולם, שיוצרים יחד קהילה אחרת, עמוסת תרבויות ורבגוניות. קהילה שנרתמת למען ערכים ומטרות יפות, קהילה שמחברת ומגשרת, קהילה שחפה מכל אגו, אלכוהול, סמים – ויוצרת משהו חדש, נקי, שמטרתו להוסיף טוב.

 

בין מדיטציה לעשייה אקולוגית- גם זמן חברה

 

הלו"ז היומי

 

5:45      השכמה –ההשכמה נעשית כל יום על ידי מתנדב או שניים שבאים עם כלי נגינה                                                      

לאזור בקתות הלינה, ומשכימים את כולם בשיר ונגינה (כל פלייליסט מתקבל בברכה).

6:15      מעגל בוקר – אזור בו מתרכזים בבוקר. יוצרים מעגל, עושים מתיחות, מחלקים מטלות                                    

             להמשך היום, ומקנחים בחיבוקי-בוקר-טוב הדדיים.

6:30      SEVA  ראשונה – משמעות המילהSEVA  היא Selfless Service  – כלומר, לתת מעצמנו                                         

            למען האחר מבלי לצפות או לדרוש משהו בתמורה. ה-SEVA  היא בעצם העבודה/התנדבות                                              

              העיקרית ב"סדהנה". במסגרת הSEVA הראשונה הולכים לעבוד ביער – לטעת עצים או                                                                       

              לתרום איכשהו לתהליך הייעור. אופציה אחרת היא להכין ארוחת בוקר.

8:45       ארוחת בוקר – מרעננת ומלאה כל טוב. בדרך כלל סוג של דייסה עם הרבה מהפירות                            

הגדלים על עצי הפרי שבמקום. למשל –פאפאיות, אננסים, בננות ועוד.     

9:45       SEVA שנייה – עבודה שמתמקדת בתחזוק המקום. למשל, השקיית הצמחים והעצים,                                     

קישוש עצים להסקה, סתימת חורים בבקתות מפני טרמיטים ומזיקים, נקיון השירותים,                                       

              הכנת ארוחת צהריים ועוד.

12:45    ארוחת צהריים –תמיד מעניינת, מגוונת וצבעונית. סוג מסויים של אורז, עם דאל עדשים,                           

             סלט והפתעות אחרות.

18:00    ארוחת ערב

הלו"ז היומי תקף לימים שני-שישי, ובשבת-ראשון שובתים.

בנוסף לכך, יש כמעט כל יום סדנאות אותן יוזמים ומעבירים מתנדבים בקהילה, בכל נושא שאפשר להעלות על הדעת. מסדנאות אקרובלאנס/יוגה/מקרמה עד לסדנאות בנושאי חינוך ותקשורת-בלתי-אלימה. פעם אחת בשבוע מתקיים מעגל שיתוף, ופעם אחת מתקיים מעין מופע "כשרונות", שמוכר יותר בשמו None Talent ShowThe, בו כל מי שרוצה יכול להופיע עם הכשרון או "הכשרון" שלו, מה שמבטיח ערב אותו מסיימים עם שרירי בטן תפוסים.

 

ספריה שיתופית

 

 

Children's Land– חינוך בשיטה קצת אחרת

לאנשי ונשות החינוך שבינינו או למי שקצת פחות רואה את עצמו יוצא לעבוד מדי בוקר ביער, ישנה אלטרנטיבה אחרת והיא השתתפות בפרויקט שנקרא "Children's Land".

זהו פרויקט מיוחד במינו שכולו בסימן ה"Unschooling" – כלומר, החינוך החופשי. אם גם אתם הספקתם להרים גבה, חכו וקראו קודם מה פשר הדבר. האמת, שמאחורי חינוך חופשי יש הרבה הגיון. החינוך החופשי, שמכונה גם "למידה טבעית" ו"חינוך-מתוך-החיים",

מאמין בכך שלא צריך לחייב ילד לתבניות למידה וחינוך מסוימות. נקודת ההנחה היא שילד הוא סקרן מטבעו ורוצה לדעת וללמוד דברים חדשים כל הזמן. אותה הסקרנות היא זו שתוביל אותו ללמידה הכי חיונית, מהנה ואפקטיבית שיש.

ב"סדהנה" יש מתחם שלם שמוקדש ל Children's Land, אליו מגיעה כל יום קבוצה שונה של ילדים מקומיים איתה משחקים ועושים פעילויות. מתחם זה מאובזר במשחקים, נדנדות, מטבח, דפי צביעה וגואש, ציוד תפירה ועוד.

 

כיצד נעשית הפעילות בשיטת החינוך החופשי?

כל בוקר מרכזים את הילדים ומראים להם מה הן אפשרויות הפעילות להיום. כל ילד בוחר שני דברים שמעניינים אותו, למשל – להכין אוכל במטבח ואחר כך ללכת להשתכשך בבריכת הבוץ הסמוכה, או לצייר ציורים ואז לתפור, וכן הלאה.

במסגרת התנדבות זו לומדים כל בוקר קצת משפת המקום – טאמילית, כדי לדעת לתקשר עם הילדים וכדי ליצור איתם קשר יותר טוב. כמו כן, לומדים יותר על יסודות החינוך החופשי ועקרונותיו.

הילדים המקומיים מקסימים ומשתפים פעולה, ומאד שמחים על ההזדמנות שלהם להגיע למקום שנועד רק להם ומאפשר להם המון חופש.

ההתנדבות בפרויקט מספקת עבודה ויצירת קשר עם ילדים יוצאי דופן, בוגרים, צנועים, שמחים ובעלי מנטליות אותנטית הייחודית רק להם.

חשוב לציין שההתנדבות בפרויקט כרוכה בהתחייבות לחודש ימים, לא פחות.

לקחתי חלק בפרויקט, ואני חייבת לומר שכל יום בחודש ימים הזה היה נפלא, לא פחות.

 

עבודה משותפת

 

בשעות הפנאי

בזמן הפנוי (סופי שבוע ומדי יום בין ארוחת צהריים לערב) לא חסר מה לעשות. לוקח בדרך כלל בין כמה ימים לשבוע כדי לשכור סקוטר אישי וקבוע שבעזרתו אפשר להתנייד לכל מקום.

קודם כל, אורוויל עצמה שופעת חנויות, בתי קפה ומסעדות, מערביות ולא מערביות, רובן נושאות את הקונספט הבריאותי והמזין(אפשרויות טבעוניות וכדו'). אפשר לנסוע לחוף הים באורוויל או בעיר הקרובה –פונדיצ'רי. פונדיצ'רי עצמה מאד יפה ובעלת השפעה צרפתית, ויש המון דברים לעשות בה. משופינג ועד צפייה בסרטים הודים עם תרגום לאנגלית, בבתי קולנוע גדולים ומהודרים.

אחת לשבוע יש באורוויל –Om Choir , שזו בעצם מקהלת "אום". המקהלה(שמורכבת מכל מי שרק רוצה לבוא) מתרכזת בתוך חדר אקוסטי ומפיקה המון צלילים הרמוניים של "אום" לפי הוראת המנצח שבמרכז החדר. כשהצלילים ממלאים את החדר בהרמוניה מושלמת – נוצרת תחושה קסומה ואפילו רוחנית.

 

אין זכויות בלי חובות

אז במה בעצם כרוכה ההשתתפות בחוויה הבלתי נשכחת הזו? לא הרבה.

קודם כל, ישנה תקופת התחייבות מינימלית לזמן השהות שם. באוף סיזן תקופת ההתחייבות היא שבועיים, ובעונה עצמה תקופת ההתחייבות המינימלית היא חודש שלם.

ההמלצה שלי היא לא לתת לתקופת ההתחייבות להרתיע, בגלל שנכנסים לשגרת המקום כל כך מהר, ומאז זה רק הולך ומשתפר. אני למשל התחייבתי לחודש ונשארתי בסוף חמישה שבועות.

בנוסף, משלמים סכום סמלי על כל תקופת ההתחייבות, כבר ביום הראשון. התשלום הוא בעיקר על האוכל וההוצאות היומיומיות. התשלום גם הוא תלוי בעונה, ונע בין 300-400 רופי ליום.

דרך ההגעה המומלצת ביותר היא להגיע קודם כל לעיר הגדולה הסמוכה "פונדיצ'רי", ומשם לקחת ריקשה הישר לאורוויל, שנמצאת במרחק של כעשר דקות נסיעה.

 

 

ירוקים גם בתחבורה

 

בשורה התחתונה

אם להיות כנים, הטיפ או התנאי הכי חשוב שצריך לקבל על עצמנו בכניסה למקום כמו "סדהנה פורסט" – זה להניח את הציניות בצד. זה יכול להישמע יומרני, יכול להישמע מצטדק, אבל מעבר להכל זה פשוט מדוייק. הכי קל לאייש את עמדת המתבונן מן הצד, שמגחך ופוטר את החברה האקולוגית-שיתופית הזו כ"היפית" או כ"תמהונית". הרבה יותר קשה לצאת מתוך עצמנו, להשתחרר מכבלים ומגבלות, הערות, עוקצנות וסרקזם – ופשוט להתמסר לתוך חוויה וחברה שסביר להניח שלא נפגוש עוד בחיים.

מעבר ל"סיפור מסגרת"(חוקי המקום, ההתנדבות וכו'), הדבר שהכי בעל ערך ב"סדהנה" זו האוכלוסייה.

קודם כל, זו אוכלוסיית מתנדבים. עובדה זו כבר מעידה על האנשים עצמם. דבר שני, יש כאן באמת הזדמנות להכיר אנשים מכל העולם, וכשאני אומרת כל העולם אני מדברת גם על מקומות כמו האיטי, טיוואן וסרביה.

מעבר ללהכיר אותם, מדובר בלהפוך אותם למשפחה. והם נהפכים לכאלה מהר מאד. את האינטראקציה שנוצרת בין בליל האנשים מבליל התרבויות – אי אפשר לזקק למילים.

בלי שמץ של ספק, הם האנשים שהכי העשירו אותי בכל הטיול, ולקשר איתם היה עומק ואחיזה של ממש. הם גם ממשיכים ללוות אותי – בין אם במציאות ובין אם וירטואלית, עד היום.

מעל הכל, במובן האנושי – המקום הזה בא להזכיר לנו כמה הדמיון מתעלה על השוני, כמה כולנו זקוקים לאותו הדבר בסופו של יום; חיבוק טוב, קפה טוב, מעשה טוב, טאלי טוב, שיחה טובה, ובנאדם ומקום שנצרבים בזכרון.