סוף סוף הבנתי, אפילו בישראל אפשר להרגיש בהודו.
כתיבה: נגה פסו
השבוע התחיל בחלום על הודו. כשרק חזרנו מהודו חלומות כאלה היו נפוצים, בהתחלה זה היה נחמד ונעים לחלום אותי או אותנו בהודו, אבל להתעורר כל בוקר בישראל היה קצת מעיק, כך שמהר מאוד מאסתי ב”חלומות הודו”. אבל הפעם חלום על הודו הפתיעה אותי, עבר הרבה זמן. היקיצה חזרה למציאות הייתה קשה ולא נעימה כלל-באותו השבוע חיפשתי דירה בתל אביב, הסיטואציה הייתה חומרית ומעצבנת, תוך כדי חיפוש דירות לא יכולתי שלא לחשוב שעדיף לקחת תרמיל ולטוס. געגועי להודו לא חדלו, אלא גברו כשחברה טובה חזרה לארץ והציעה להיפגש במסעדה הודית תל אביבית. אבל היה זה שבוע עמוס בלראות דירות ולפנטז על נדודים. מותשת מאוד, סיימתי את השבוע עם הלשון בחוץ. היה זה יום חמישי של סיום השבוע כשהחלטתי שאי אפשר לסיים את השבוע הזה מבלי להרגיש הודו, להרגיש ממש ולא להסתפק בחלומות.
נתקלתי בסדנת הבישול ההודי של איתי באינטרנט-התמונות של האוכל ההודי החזירו לי את התיאבון לחיים. מלבד התמונות של התבשילים, הייתה תמונה של איתי, מנחה הסדנה. משהו בתמונה של איתי שידר לי רוגע. ידעתי שכזה אוכל וכזה רוגע אני צריכה כדי להתחיל את סוף השבוע. שרדתי עוד שבוע חומרי במיוחד ומגיע לי לחגוג עם אוכל הודי שזה הכי קרוב להודו שיש לי כרגע, פה בארץ.
המשכתי לקרוא על הסדנה, גיליתי שאיתי הוא שף מומחה לבישול הודי ובישול צמחוני. ידעתי שמיכל תתלהב. הצעתי לה להצטרף אלי, אבל גם היא הייתה שקועה בחיפוש דירות אינטנסיבי.
שוב חלמתי בהקיץ על הודו, אבל הפעם עם כמיהה למחר. באחד מחלומותיי בהקיץ לקראת יום מחרת, נזכרתי בסדנת הבישול ההודי שעשינו בקוצ’ין. בהכנות, ובמאכלים-תאווה לעיניים ותאווה לחך, טרפנו הכול. כאבי הבטן לא איחרו להגיע-התבשילים היו מתובלים בהגזמה הודית טיפוסית. הגזמה שהתוצאה שלה הוא כאבי בטן. נזכרתי בסיכון באכילת אוכל הודי בהודו, ושלמען האמת אוכל הודי הרבה יותר טעים לי בארץ, כשהוא מוטעם לבטן הישראלית.
מתוך הזיכרון הבנתי למי אני צריכה להציע לבוא איתי לסדנה, לרועי שהיה איתי אז בסדנת הבישול בקוצ’ין. יחד נשחזר את אותה סדנת הבישול, ונחלוק עוד חוויה הודית, אלא שהפעם החוויה תהיה בארץ-בלי כל הזריקות שלפני, המחלות שסביב, הקבצנים, בקיצר “ההודו”.
חיכיתי לצהרי שישי שיגיעו. היום נאכל אוכל הודי, חשבתי לעצמי בחיוך גם כשצהרי שישי לא מיהרו להגיע. הצהרים סוף סוף הגיעו! מעכשיו יום הודו!
לבשתי בגדי הודו צבעוניים, נתתי ללולו בשיער להתפרע אל מחוץ לקוקו, כי היום “יום הודו”.
זה היה יום שישי חגיגי במיוחד, ראיתי בעיניהם של האנשים שישבו על הספה שגם הם מחכים בקוצר רוח. על השולחן חיכו לנו חוברות מתכונים. כשפתחתי אותם וראיתי את השמות של המאכלים הכל כך מוכרים ואהובים. התחלתי להרגיש רעב. גם פיזית הייתי רעבה, אבל גם רוחנית רעבתי להודו. ידעתי שאני במקום הנכון.
בסוף כל מתכון צוינו התבלינים ששמים בו, ואני חשבתי כמה נפלאים התבלינים הריחניים הללו, וכמה חבל שלא יוצא לי לבשל איתם וליהנות מיכולותיהן ברפואיות תמיד.
כשהרמתי את הראש מחוברת המתכונים ראיתי את איתי. המבט הרגוע של איתי מרגיע יותר במציאות, וכולו משדר “למה לדאוג?!” אופייני הודי אחד גדול.
בעבודת צוות וחריצות שלא הייתה מביישת נמלים לקראת החורף, הכנו יחדיו את המתכונים הרבים שאיתי הציע בחוברת. נהניתי מכל רגע, האווירה הייתה טובה ובעיקר הודית, רגועה ומרגיעה. ההתלהבות לבשל אוכל הודי בעיניים ובחיוכים של כולנו לא פגעה חלילה בשלוות הודו הזו ששררה כמו ענן תבלינים מעל כולנו.
הגיע הרגע הגדול. כבר כולנו מורעבים והריר כמו הרעב, הצטבר עוד יותר במהלך הבישולים. החלטנו לאכול בחצר, האוויר נעים והטבע מחייך אלינו. אחת המשתתפות שדאגה שהאוכל יהיה חריף, טעמה והכריזה באושר “לא חריף מידי!”, הסרתי דאגה מבטני. פתחנו שולחן שעד מהרה התמלא מאכלים הודים: אורז ביריאני (אורז מתובל עם ירקות. להפתעתי גיליתי שאופים אותו בתנור ולא רק מטגנים במחבת), דאל קלאסי (תבשיל עדשים צבעוני), המנה האהובה עלי – מלאי כופתא (כדורי גבינה, תפו”א וירקות ברוטב קרמי עשיר), רהיטה (יוגורט עם ירקות שעוזר למתן את החריפות ומוסיף רעננות כשמוסיפים אותו לשאר המאכלים, ולקינוח היה – גולאב ג’אמון (כדורים חמים ומתוקים בטעם ומרקם מיוחד).
כמובן שאת הארוחה, כמו את כל היום הודו המשותף שלנו, ליווה צ’אי ארומטי, כי אין הודו בלי צ’אי.
בסדנה הקודמת, כך סיפרו לי המשתתפים בסדנה, הם למדו להכין: שהי פניר (גבינה ברוטב שמנת וקשיו הודי), סבג’י ירקות בקוקוס (תבשיל ירקות עם קוקוס), דאל (תבשיל עדשים הודי), אורז בסמטי, פניר (גבינה הודית מסורתית), צ’אי מסאלה, תה ארומטי עשיר, צ’פאטי (הלחם המסרותי שמהווה בסיס לכל ארוחה בהודו).
גם הסדנה הקודמת נשמעת מוצלחת ובעיקר טעימה. אולי אצטרף כשיתחשק לי לחגוג עוד יום הודו בפעם הבאה.
הטעמים לא איחרו להעיף אותי להודו. נזכרתי בדהבות המבודדות והפשוטות בהן הייתי, בכל אותן כוסות צ’אי שליוו את הנסיעות הארוכות ברכבת, במוכרי הצ’אי שהעירו אותי ב4 בבוקר בצעקות “צ’איה צ’איה צ’איה!”, בשילוב הירקות והתבלינים שנימוח בפה ומשאיר טעם של עוד.
סוף סוף הבנתי, אפילו בישראל אפשר להרגיש בהודו. אפשר ליצור חלומות הודו גם פה. לארח את המציאות ההודית במטבח, ולהתמלא טעם ורוגע של הודו גם כשהעיניים פתוחות לרווחה.