לנחות בלדאק

 

כתב: אורי פלד רייטלר

התחלתי את הטיול הראשון שלי בהודו, בלדאק. הדבר הראשון שקרן אשתי אמרה לי כשהגענו ללה (Leh), בירת המחוז, הוא שאנחנו לא בהודו ה"אמיתית" – הרחובות היו נקיים, חדשים ומרוצפים, ומסתבר שזה לא נהוג בהודו.

 

 

הודו או לא הודו, מדובר בעיר מקסימה עם שווקים צבעוניים, מסעדות תיירים (שידעו אפילו להאכיל אותנו באוכל טבעוני) ונוף עוצר נשימה. החוויה העירונית היא לא מה שמייחד את האזור אלא האתרים שסובבים את העיר.

יום אחרי שנחתנו בלה (ויתרנו על התענוג של יומיים-שלושה באוטובוס ולקחנו טיסה) ואחרי שהתמקמנו בגסטהאוס, יצאנו לסבב מקדשים שנמצאים מסביב לעיר. ביחד עם חבורה של עוד ארבעה ישראלים, עלינו על ג׳יפ ויצאנו לדרך. שני המקדשים הכי יפים שעברנו בהם היו שאי (Shey) וטיקסי (Thiksey). קרן, שכבר טיילה במזרח, אמרה שהסגנון של המקדשים מאוד מושפע מהתרבות הסינית, הטיבטית והנפאלית. בשבילי זאת הייתה פעם ראשונה שאני רואה מקדש בודהיסטי.

בטיקסי אכלנו ארוחת צהריים עם הנזירים ופטפטנו איתם קצת – היה סופר מעניין. בסוף שאלתי אותם מה אני צריך לעשות כדי להיות נזיר בודהיסטי – מסתבר שלא צריך להיוולד בודהיסטי בשביל זה והמכשול היחיד שמנע ממני להצטרף אליהם למנזר, הוא שהתחתנתי עם קרן. לא נורא, אולי בגלגול הבא.

הסיור הבא שעשינו היה לעמק הנוברא שבצפון מזרח המחוז. הפעם חברנו לזוג ישראלי אחר – ויצאנו איתם לדרך. התכנון: שני לילות בעיירה קטנה בשם טורטוק ועוד לילה אחד מחוץ לנוברא ואלי באגם בשם פנגונג.

יצאנו לדרך של 7 שעות נסיעה ובדרך עברנו נופים משוגעים – התחלנו עם נופי המדבר ההררי שקרוב ללה; לאחר מכן טיפסנו אל ה״פס״, הרכס הכי גבוה בלדאק, שהשיא שלו הוא כ-5,600 מטר, שם זכינו לראות פסגות הרים מושלגות; וכמובן הנוף הייחודי של הנוברא ואלי, שכלל שני גדות תלולות מרשמות במגוון צבעי מדבר (כולל גם סגול ירוק אדום וטורקיז לפעמים) בניהם העמק הרחב עם אפיק נהר במרכזו. הנופים היו מדהימים – אני אישית מאוד נהניתי מחמש השעות הראשונות של הנסיעה, אבל באיזשהו שלב זה מיצה את עצמו… מומלץ מאוד לחלק את הנסיעה הזאת כמה שיותר כי היא קצת קשוחה – הכבישים די סבירים והדרך די בטוחה לג׳יפ אבל גם די מפותלת. לא ברמה של בחילה (לפחות לנו, ואנחנו די רגישים) אבל כן ברמה של חוסר מנוח מסויים.

 

 

כשהגענו לטורטוק, גילינו עיירה קטנה ומקסימה. הנוף שם הוא נוף טיפוסי לעמק הנוברא, ולעיירה יש קסם שקשה להסביר. בשלב הזה, הנהג עזב אותנו ונותרנו לבד לגלות את המקום. היו קבוצות אחרות שהנהג ממש ליווה את הקבוצה והראה להם מקומות, אבל הנהג שלנו, עבדול, למרות שהוא היה נהג מעולה, כמעט ולא דיבר איתנו, אלא רק קבע איתנו מתי להיפגש למחרת למקרה שנרצה לנסוע לאנשהו באיזור. ההמלצה שלי, להתעקש על נהג חברמן בסוכנות נסיעות – אנחנו אישית הסתדרנו אבל שמעתי על אנשים שממש היה חסר להם מישהו שיראה להם איפה המקומות השווים בכפר.

הקסם של טורטוק הוא לא בעשייה אלא בהוויה: הרחובות הצרים, תעלות המים, שדות הפרחים והנחלים; ביום טיול שלנו כמעט ולא הלכנו לשום מקום ספציפי , פשוט שוטטנו בעיירה ובסביבה שלה.

הנסיעה לפנגוג הייתה אמורה להיערך גם היא 7 שעות, ולמודי ניסיון מהנסיעה הקודמת החלטנו לשנות את התוכניות ולישון את הלילה השני במקום שיותר קרוב לפנגוג ובכך בעצם לחלק את הנסיעה. אז הלכנו למקום שקוראים לו הונדר במרחק שעתיים וחצי מטורטוק – רק בשביל לישון את הלילה. היו שם דיונות חול לא מרשימות במיוחד, בילינו שם במשך שעה והיה די חמוד, כמו בחולות ליד הסופרלנד. הייתה גם האופציה לרכב על גמלים, אבל אנחנו משתדלים לא לנצל בע״ח אז ויתרנו על זה, אבל היה מעניין לראות את הגמלים של ההרים ששונים במקצת ממה שאנחנו מכירים בארץ. קיימת גם אופציה לעשות סיבוב על טרקטורונים – אבל היה כבר מאוחר ואף אחד לא היה ממש נלהב לעשות את זה אז לא חקרנו את האופציה יותר מדי.

למחרת התחלנו להתגלגל לכיוון אגם פנגונג. הדרך הייתה מאוד תלולה וקשה (לא הרגשנו סכנה וכמעט לא הרגשנו בחילה, אבל היה פחות נוח מנסיעה על אוטוסטרדה) ומאוד שמחנו על ההחלטה שלנו לפצל את הנסיעה הארוכה לשתיים. (בדרך לאגם פגשנו מרמיטות ועשינו איתם סלפי!).

 

כשהגענו הבחנו בכמה דברים – אין צמחייה מסביב לאגם, וזאת מכיוון שמדובר באגם מלח; התחיל להיות קצת קשה לנשום, בגלל שטיפסנו לגובה 4,200 מטר (בדיעבד חבל שלא המשכנו לקחת את כדורי הגבהים גם אחרי שעזבנו את לה שהיא בערך בגובה 3,400); האגם הוא ארוך ויפהפה מוקף בהרים עם פסגות מושלגות ו… אין הרבה מה לעשות שם. אנחנו אישית מאוד נהנינו ללכת על שפת האגם ולהסתובב שם, אבל החוויה הייתה יותר של הוויה מאשר של עשייה. את הלילה האחרון עשינו באגם כמתוכנן ולמחרת בבוקר חזרנו ללה, בנסיעה שארכה 4 וחצי שעות.

 

הדבר האחרון שעשיתי בלדאק היה טראק במרקה ואלי – אחד הטרקים הכי מומלצים בלה. הטרק המלא הוא שישה ימים, אבל מפאת חוסר זמן, עשיתי רק את החלק הראשון של הטרק שאורך שלושה ימים (עשיתי אותו ביומיים!). באמת טרק נחמד, רובו דורש רמה בינונית, מלבד המעבר לתוך הואלי דרך רכס הרים בגובה 5,100 מטר שהיה ברמת קושי גבוהה.

לפי מה שהבנתי שאר הטראק גם כן ברמה בינונית עם עלייה מתונה עד שמגיעים לעלייה יותר תלולה ברכס יציאה מהואלי בגובה 5,200 מטר. הנופים היו משגעים – ההגדרה הכי טובה שאני יכול לחשוב עליה: הנגב על סטרואידים.

בזמן שאני הייתי בטראק –  קרן, שלא הרגישה טוב, עשתה לעצמה חברים חדשים והלכה איתם לפסטיבל שהיה בדיוק באותו היום.

 

לסיכום, אני מאוד ממליץ על טיול בלדאק, במיוחד למי שאוהב טבע, טרקים, ומתעניין בתרבות בודהיסטית. לדעתי לה היא עיר מצוינת להתחיל בה את הטיול בהודו למי שרוצה נחיתה קצת יותר רכה – אבל זאת הדעה הלא מקצועית שלי בלבד.