לנצח את הפחד!

עמרי שרת לא ידע תמיד שייסע להודו. זה לא היה החלום שלו, זה לא היה ברשימה שלו- האמת שהוא אפילו פחד מהודו. אבל לאט לאט, הוא החל להיאבק בפחדים שלו וכבש אותם. הוא דחה את התואר השני ונסע להודו- לכבוש את העולם. זהו סיפור של גולם שהפך לפרפר חופשי שמגלה את העולם…

איך החלטת בכלל לנסוע להודו?

סיפור הודו שלי מתחיל בעצם הרבה שנים לפני הודו, בשלהי 2007, כשהחלטתי שאני עושה דברים שאני מפחד מהם. הייתי ילד עם חרדות חברתיות, פחדתי מאנשים, פחדתי מהעולם. התחלתי ללמוד, וכל התואר היה לי ברור שמיד כשאני מסיים אותו אני ממשיך לתואר שני. אבל לקראת סוף התואר הבשילה אצלי ההכרה שצריך לקרות עכשיו משהו אחר. אני צריך לטוס עכשיו. הודו נראתה לי מקום טוב למסע.

איך הייתה הנחיתה?

ב-31/12 נחתי בארמבול עם כמה בנות שמצאתי באתר למטייל ואמרו שהן נוסעות לשם אז למה לא בעצם? ערב הסילבסטר זה לא זמן טוב להגיע לארמבול, הכל מפוצץ אז מצאנו את עצמנו ישנים ארבעה אנשים על הרצפה בחדר של ישראלים שהסכימו לארח אותנו. לא מצאתי את עצמי בארמבול. יותר מדי סמים, יותר מדי בטלה, האנשים שפגשתי לא שידרו באותו גל שלי. ולא הבנתי בכלל איך דברים עובדים, מה בעצם עושים כאן. הרגשתי די אבוד.

נקודת המפנה היתה אחרי חמישה ימים כשפרצו לי לחדר וגנבו לי את הארנק עם כל הכסף והדרכון. באותו רגע זה היה חרא לאללה, הרגשתי שאני אידיוט וששום דבר לא הולך והדבר המרכזי שמנע ממני לקנות כרטיס חזור וזהו היה ששבוע לפני כן עשיתי מסיבת פרידה. הרגשתי שאם אני חוזר עכשיו, אני יוצא לוזר של החיים. קניתי כרטיס למומבאיי ונסעתי יחד עם בחור גרמני שפגשתי בגסטהאוס. בסוף מצאו את הדרכון שלי בגואה בפח אשפה וחזרתי כדי לאסוף אותו. חשבתי לעצמי שאתן למקום הזה הזדמנות נוספת ובסוף נשארתי שם עשרה ימים. רק לקראת הסוף פגשתי אנשים שבאמת שידרו באותו גל כמוני. איכשהו לא הופתעתי כשהתגלה שרוב החבורה מורכבת מירושלמים.

 

חברים חדשים ועמרי

 

מישהו מיוחד שפגשת בטיול?

בהאמפי פגשתי את ספיר. התחלנו לדבר וגילינו שאנחנו באותו גל . הציעה לי לעלות איתה לרג'סטן. בחורה יפה מציעה לך ללכת אחריה, לא תלך? אבל אני באותו זמן הייתי נעול על לרדת דרומה לאוטי, יעד שנמצא קצת מחוץ לשביל ובדיוק בגלל זה רציתי להגיע אליו – להוביל בעצמי את הטיול שלי – ומשם להמשיך דרומה במסלול המקובל של מונר–וטה וצפונה דרך אלפי. אז פשוט טיילנו קצת ביחד עד שנחליט. שבוע פשוט רכבנו בהמפי על האופנוע ונסענו לכל מקום שרק אפשר. אני חושב שזאת הייתה אחת החויות החזקות שלי בטיול: לנסוע באופנוע עם בחורה בגב, כל המרחבים פתוחים בפני, כל האפשרויות פתוחות. ואני על ההגה, אני מנווט. אפשר לנסוע לראות שקיעה בנקודה שחשבתי עליה ואנשים בדרך כלל לא הולכים, אפשר להציב מטרות מטופשות כמו לנסוע חצי שעה לגנגווטי לקנות עוגיה, אפשר פשוט לפנות הצדה לכביש אקראי ולראות איזו הרפתקה תבוא. הרגשתי בשליטה, הרגשתי את מה שרציתי להרגיש כשהחלטתי לנסוע להודו.

לאן המשכתם?

הטלתי מטבע. אני חושב שיותר חשוב בחיים לקבל החלטה מאשר איזו החלטה מקבלים. יצא רג'סטן. אז הצטרפתי לספיר וקנינו כרטיס לרג'סטן. הבנתי שלא יצאתי לטיול הזה בשביל הנופים. לא משנה איפה מטיילים, משנה איך מטיילים, ועם מי.

כדי להגיע לרג'סטן, היינו צריכים לעבור במומבאיי. הנסיעה הייתה בסדר. הנסיעה לאג'מיר קצת פחות, כי במומבאיי אכלנו סמוסה שטנית, שגרמה לי להקיא את הנשמה ברכבת ולקלקול קיבה בכל השבוע וחצי שאחרי. בימים הראשונים בפושקר הייתי די מושבת, כל הליכה ברחוב לקחה ממני את כל האנרגיות. אבל תוך כמה ימים התאוששתי. לא אהבתי את פושקר: כל מה שעושים שם זה קניות, או לדבר על קניות, ואני לא יודע איזה מהשניים אני שונא יותר. אז אחרי שישבתי במסעדה ושמעתי עוד שיחה בטלה, אמרתי לספיר: נמאס לי, אני לוקח אופנוע. ספיר אמרה: אבל זה לא מה שעושים בפושקר. עניתי: אנחנו קובעים מה עושים בפושקר. והרגשתי שלמדתי משהו בטיול שלי.

 

גוסס בדרך לאג'מר

 

איך לא נשאבת לקניות בפושקר? לפחות מתנות ומזכרות ודברים כאלה

זה סתם בגלל שיש לי פוביה מקניות, כשמוכרים עטים עליי ומנסים לשכנע אותי שאני רוצה משהו זה מלחיץ אותי. אבל באמת היו קניות שהייתי צריך לעשות, אז ביום האחרון אזרתי אומץ, עשיתי רשימה ויצאתי עם לקניות. ברגע שידעתי מראש מה אני רוצה ושהיה לי אדם שאני סומך עליו להשען עליו זה היה הרבה פחות מלחיץ, אפילו די כיף. אבל יום אחד הספיק לי.

אז נסעתי כמה ימים באופנוע, ראיתי זריחות, צברתי חופש. התכנית שלי היתה להמשיך מזרחה לשבע האחיות עם בחורה שאני מכיר מהארץ ובדיוק הגיעה לפושקר. בסוף פגשתי את חני שרצתה לנסוע לג'ייסלמר, אני הסתכלתי בלונלי פלנט ונדלקתי על מקום מחוץ לשביל החומוס שנקרא מאונט אבו. הראיתי לחני את מה שמצאתי והיא השתכנעה לבוא.

ספר קצת על מאונט אבו למי שלא מכיר…בכל זאת, הוא מחוץ לשביל המתויר.

היינו במאונט אבו חמישה ימים והיה ממש חביב. אפס ישראלים, קמצוץ אירופאים, המון תיירים הודים. ראינו קצת מקדשים, קצת טבע וקצת הודים עשירים, היה מיוחד. עשינו שבת לגמרי לבד אז סחטנו ענבים לקידוש והכל.

כל הכבוד על האומץ לצאת מהמקומות המוגדרים כ'שביל החומוס'.. לא היה בך איזשהו חלק שחשש ואמר 'האם זה באמת נחוץ?' או 'אם בדרך כלל ישראלים לא עושים את זה, אולי באמת אין למה' 

לא. בתחילת הטיול לא חשבתי שזה נחוץ, תכננתי לזרום עם ישראלים לאן שהם ילכו. אבל ככל שהטיול התקדם הבנתי שלתת לאחרים להוביל אותי כל הזמן זאת לא דרך לטייל. וכאמור, הטיול הוא משל לחיים. אז הרגשתי שבהחלט נחוץ למצוא יעד שאני מגיע אליו לא כי כולם מגיעים אליו, אלא כי אני רוצה להגיע אליו. לא ללכת בתלם, אלא לסלול את התלם שלי. היה חשוב לי להיות מסוגל.

 

אפס ישראלים אבל קופים בשפע!

לגבי החלק השני, אני חושב שזה לא באמת משנה. אם הגעתי למקום שלא כיף לי בו, תמיד אפשר לקום וללכת. היה לי חשוב לפתח את היכולת לבחור בעצמי לאן להגיע, ואם אני טועה, שאלה יהיו הטעויות שלי. נראה לי שבחיים הרבה פחות נורא לטעות מאשר לא לבחור. לכן אמרתי שפחות חשוב איפה מטיילים ויותר חשוב איך. תמיד יהיו מקומות מעניינים יותר ופחות לאורך הטיול, השאלה היא איך מגיעים אליהם.

ומה קרה אז?

הגענו לאודיפור וזו הייתה נפילה. ישנו בגסטהאוס נהדר, אבל רחוק מדי מהעיר. כל פעם עד שהלכנו לעיר כבר היה חם והיינו עייפים מדי ולא היה חשק.

פנטזנו על טיול גמלים וכך היה. בהתחלה תכננו להיות בספארי שני לילות. ביום הראשון הצטרפה אלינו חבורת אירופאים והיה כיף לאללה. הם היו אמורים ללכת בבוקר השני. ספיר רצתה לחזור איתם, אני אמרתי שאני ממשיך בכל מקרה, מצדי לבד. המדבר לא הפחיד אותי. הוא משך אותי. כל השממה הזאת מסביב, אני באמצע שומקום במדינה זרה, בתנאי שטח של מוות, והרגשתי לגמרי בשליטה. הרגשתי בבית. והיה איזה רגע שבו פתאום זה הכה בי: המסע שלי נגמר. המסע שאני מנהל מגיל 18, רוצה לא לפחד מהעולם, הושלם. אחרי ספארי הגמלים, אני וספיר התפצלנו שוב, נסעתי לבד 31 שעות ברכבת לורנסי, אומרים שקשה פה אבל לי לא. כיף לי ואני לא רואה את עצמי עוזב בקרוב. אני נח, לומד לנגן על טבלה, מסתובב בגטות, נמרח בחדר, נמרח בבתי קפה, יושב לצ'אי עם הודים, ואני לא מרגיש צורך להתקדם לשום מקום. אני חושב שמותר לי לברך את עצמי: ברוך הבא לפרק הבא בחיים שלי.

 

עמרי מתחבר לצד המזרחי שלו

 

כמה זמן נראה לך שתישאר עוד?

רציתי טיול שבו התשובה לשאלה הזאת תהיה "לא יודע" כדי שארגיש שאני יכול להיות כמה שאני רוצה בכל מקום ולא אהיה בלחץ להספיק ולראות כמה שיותר מקומות. בפועל הגשתי בקשה להתקבל לתכנית של ישיבת הדר בניו–יורק שמתחילה באמצע יוני, אז אם אני מתקבל הטיול שלי יצטרך להיגמר לפני כן. אם לא, אפשר להמשיך לטייל עד שמתחילה שנת הלימודים הקרובה באוקטובר. אבל בכל מקרה חשוב לי לא להיות משועבד לתאריכים האלה אלא להיות קשוב פנימה.

בהמשך אני חוזר לירושלים וממשיך לתואר שני. יש עוד כל מיני החלטות שקבלתי, כמו להוציא ספר שירה, לעבוד עם מוזיקאים על הלחנה, להכנס חזק יותר לעולם של בתי המדרש בירושלים, אולי לעשות קורס מדריכי טיולים. זה ברמה הפורמלית. מה שחשוב יותר מבחינתי הוא שברמה הפנימית אני חוזר לחיים  שיש לי בהם בחירה, הבחירה לנווט את עצמי לאן שאני רוצה; לחיים שכבר לא מוגדרים בתור משימה להתמודד עם העולם, אלא פשוט בתור החיים עצמם. עכשיו משהמסע הארוך שלי נשלם, אני מתכוון לקצור את הפירות שלו, ולהנות מהברכה שזכיתי לה בחיים שלי.