מדורת השבט האבוד

בשולי  מחוז Mon, מדינת Nagalend והודו נמצא איזור מושבם של שבט קונייקים (konyak) אשר התפרסם הודות למנהגי העבר המיוחדים הנהוגים בו כגון ציד ראשים, אי שימוש בבגדים, פוליגמיה,  פיאודליזם ועוד.  לונגוא (longwa) זהו שמו של אחד הכפרים הגדולים של השבט ומונה כמה אלפי תושבים. הכפר נמצא על שיא גובה ברכס הרים המבדיל בין הודו לבורמה. הרחוב המרכזי מחלק את לונגוא בין שתי המדינות – חצי כפר נמצא בבורמה, השני בהודו. תושבי הכפר באו במגע עם תרבות מערבית לפני שנים מעטות בלבד, ועדיין מנהלים אורך חיים מסורתי ופשוט. למרות זאת, הציביליזציה המודרנית פולשת ומחליפה לאט לאט את מנהגיהם הקדומים. לונגוא כיום הוא מקום בו תמצאו תערובת תרבותית ססגונית ומוזרה.

לקריאה על מדינות "שבע האחיות" לחצו כאן

 

מבט מלמעלה        צילום: איגור נזרוב

 

האזור כולו היה סגור למבקרים עד לאחרונה בגלל העימותים בין צבא הודו לחזיתות התנגדות בדלניות של נאגא, החותרות להקמת נאגאלנד עצמאית, ונפתח לתיירות בשנים אחרונות בלבד. היום המצב הביטחוני די רגוע והצדדים שומרים על הפסקת אש אך נוכחותו של צבא הודו באזור עדיין מורגשת. אם תחפצו לבקר בכפר, תצטרכו לעבור בדיקת מסמכים ורישום במחסום צבאי. 

 אומנם longwa מחולקת בין שתי המדינות, אך נוכחות בורמזית כאן מסתכמת בבית ספר יסודי הכולל בית קש קטן ומורה, סיורים חודשיים של צבא מיאנמר וכמויות גדולות של אופיום המוברח דרך איזור זה להודו. שאר הדברים כגון תשתיות תעבורה, חשמל, מזון וכו'- מגיעים מהצד ההודי. מעבר לשלטון בורמזי דמיוני ושלטון הודי רופף ושנוא על התושבים, ניכר כי השלטון המקומי חזק. מלך הכפר, ששושלתו מושלת כבר מאות שנים, חולש על בערך 50 ישובים קטנים יותר (40 בצד הבורמזי ו-בערך 10 בצד ההודי). ביתו  של המלך נמצא על ראש הגבעה במרכז הכפר ובבעלותו אדמות רבות. בעבר התושבים היו מחוייבים לעבד את אדמותיו או להביא אליו חלק מתבואתם. כיום, למלך יש עדיין מוניטין גבוה מאוד ולהחלטות שלו יש תוקף של חוק. 

בשנים האחרונות התיירים התחילו לזרום לכפר עקב שמועות על מנהג קשוח- ציד ועריפת ראשים של אויבים.  אך אל דאגה- עריפת הראש האחרונה התרחשה אי שם בשנות ה-90׳.  הדור הצעיר, רובו ככולו נוצרים בפטיסטים, זנח את המסורת, לובש בגדים, מתפלל לישו, ונושא אישה אחת בלבד. כיום דור ציידי הראש הם בני לפחות 70 ונהנים בחיק המשפחתי בזמן חימום עצמותיהם הזקנות ליד האח ועישון אופיום כשהם מספרים אגדות לנכדים.

 

בן השבט                 צילום: איגור נזרוב

 

אולם, למרות שהמיסיונרים הבפטיסטים שוטפים את המוח היטב לאוכלוסיה עדיין אפשר למצוא שרידים רבים של התרבות הישנה. בפסטיבל הגדול המתקיים מדי שנה בתאריכים 1-7  לאפריל, אפשר לראות את המנהגים הצבעוניים במיטבם. מומלץ לבקר בבתיהם של התושבים- ביתו של קוניאק זו חוויה! הנביא הזקן והנחמד מאוד יכשף על עלי הבננה וינבא את עתידכם (את עתידו הוא כבר ניבא, ונותרו לו רק 3 שנים). אני אישית בדקתי והנבואות שלו די מתגשמות. תמורת תשלום סמלי, תוכלו גם להצטלם עם המלך.

הדת המקורית שלהם, זו שקדמה לנצרות, מזכירה מעט את הדת היהודית. מדובר בדת מונותאיסטית, עם אל מופשט yungwan – יודע הכל, אשר אסור היה ליצור ציור או פסל בדמותו. יש להם 2 חגים גדולים שנמשכים כל אחד שבוע- אחד בתחילת אפריל, שבמהלכו הם גם מקריבים תרנגול, ואחד בתחילת דצמבר. לדת היו כהנים שהיו מורישים את תפקידם ונביאים.

בדומה לברית מילה היה להם מנהג של ניקוב אוזן לתינוקות זכרים, ולאחר הניקוב התינוק היה נחשב לחבר מלא של השבט. (לכן העגיל באוזן נחשב לסמל של זכריות והמאצ'ויזם. הזקנים עדיין עונדים עגילים מוזרים ומפחידים). עדיין אפשר למצוא בין האנשים המבוגרים שמות כמו מוסא, אהרון, קאלב. יש להם גם אגדה על ספר קדוש אשר היה כתוב על עור של בעל חיים שנאבד, או לפי גרסה אחרת- נאכל בעת העתיקה (כאן יש גם כמה גרסאות: לפי אחת הספר נאכל בעת הרע. השנייה גורסת כי הספר נאכל על מנת לשמור את חוכמתו בלב). על כן יש הטוענים שציידי הראש הם מצאצאי השבט האבוד של מנשה שהתבולל עם השנים. מה שבטוח, השבט השכן של קוקי הוכר כשבט מנשה וחלקו הניכר גם הועלה ארצה.

 

"עדיין אפשר למצוא בין האנשים המבוגרים שמות כמו מוסא, אהרון, קאלב". צילום:איגור נזרוב

 

הlongwa- כאמור הוא הכפר הגדול באיזור, מרכז הממלכה, ואנשים בו מעט גאים, מתנשאים, עשירים יותר ורגילים לתיירים. לעיתים קרובות הם יבקשו או יצפו מכם לכסף עבור האפשרות להצטלם אותם.

ליד לונגוא יש כמה ישובים המנותקים כמעט לגמרי מציביליזציה ובקושי ראו תיירים מימיהם. זאת בגלל העובדה שהכבישים לשם עוד טרם נבנו וחשמל אפילו לא נראה באופק.

כשעתיים הליכה מלונגוא, ממש על התפר בין הודו לבורמה, נמצא הכפר wasa– אולי הכפר הנידח  והמבודד ביותר של האיזור. פה אף פעם לא היה כביש או חשמל ולכן בכפר נשמר היטב אורח חיים מסורתי של קוניאקים.

שעתיים מwasa– ואתם בכפר nanhyu–  כפר גדול, שהכביש לשם שובש בסערות מונסון, וקו החשמל נהרס ע"י ברק עוד באמצע שנה שעברה. nanhyu זה כפר גדול עם מלך משלו (אם כי כפוף ללונגוא). המלך כאן גם מחזיק בתפקיד ראש מועצת הכפר. הוא בחור צעיר, שאוהב לשיר ולנגן, ואם אתם בעניין אז תזכו לכבוד לג'םג'ם איתו.

ואם אתם אוהבים חוויות קשות אז תלכו לראות את בית הספר היסודי של הכפר.

בכפר longsang יש גם מלך. הכפר נמצא בערך 4 שעות הליכה מnanhyu. בעבר הלא רחוק, הממלכה הזו ניהלה מלחמות עם לונגוא והם חתכו ראשים אחד לשני. מה זה הסיפורים הדמיוניים האלה והיכן הגולגלות? אתם יכולים לשאול בסקפטיות מוצדקת .אז הגולגלות כאן, הן מוסתרות מעיניו של אב הכנסיה בין הקורות מתחת לגג של אחד מבתי האסיפות העתיקים. אם יהיה לכם חשק ותהיו נחמדים, הנערים המקומיים יראו לכם את מקום המחבוא. בכפרים האחרים הגולגלות כבר הושמדו על ידי הכנסיה.

 

מטריד משהו…               צילום: איגור נזרוב

 

 כמה נקודות חשובות לתכנון הביקור:

1) תיזהרו ואל תעשנו אופיום עם המקומיים! אופיום הוא  סם מסוכן שמעוות את התודעה וגורם להתמכרות! 

2) אנשי השבט הם אנשים קשוחים, אם כי תמימים ולא מסוכנים. אולי תקבלו פה פחות חיוכים  מאשר בד"כ בהודו, אך הם עדיין מאוד מכבדים תיירים ושמחים ליצור קשר.

3.) תבקשו אוכל צמחוני אם אתם בעניין של כשרות או צמחונות, אחרת בגלל כבוד לאורח הם ישחטו בשבילכם  איזה תרנגול או חזרזיר.

4) יש להם תכונה שעלולה לעצבן: הם רגילים לקבל תמורה על כל מה שהם עושים. עם תיירים כמובן זה קורה כפליים, אך לא רק איתם. למשל אם סבא רוצה לשלוח את נכדו בן ה-6 להביא לו קצת אופיום לפייפ של הבוקר, הוא צריך לשלם לנכד הקטן בתמורה. פעם היו משלמים בבשר מיובש, כיום זה כסף. הנכד לא יכול לחזור בידיים ריקות- זה מושרש עמוק בתרבות שלהם. אני ממליץ להביא אתכם מתנות ולא לתת כסף בשביל לא לקלקל אותם. הם מאוד אוהבים אבנים יפות- זה היה הכסף הקדום שלהם עד שההודים בנו להם כביש בשנות התשעים. יש להם באופן כללי הערכה רבה ביותר לקישוטים למיניהם.

 

רעיון למתנה. צילום: איגור נזרוב

 

אגב, אין להשיג אלכוהול בגלל החוק היבש של נוצרים בפטיסטים, לכן הם ישמחו גם למתנה שכזאת.

5) רמת ההכנסה הכספית בכפרים הרחוקים באזור היא מהנמוכות בהודו- לא בגלל שהם עניים,  אלא שלכל אחד יש משק והם עדיין מייצרים כמעט הכל לעצמם  ולא מנהלים מסחר בכסף- לכן להרבה מהם אין כסף בכלל, אפילו לנסיעה במונית שרות או רישום ילדיהם לביה"ס. 

לכן, בלונגוא אולי תשמעו על מחירים מרקיעי שחקים מהמלך והסובבים אותו, אבל בכפרים הסמוכים  יש משמעות גדולה לכל מאה רופי.

6) אם אתם הולכים לטרק בכפרים בעונת החורף, קחו איתכם שק שינה. לפעמים למארחים אין מספיק שמיכות וקר שם בלילות..מאוד!

 

איך מגיעים:

ברכבת עד העיר Dimapur  או Sonari (עלות 600-700 רופי בסליפר). אלה תחנות רכבת בכיוון של העיר Dibrugarh. משם באוטובוס עד לעיר Mon (עלות 300 -500  ר', מסונארי יותר זול) ומשם מונית שרות לlongwa (עלות 150 ר').

לינה:

לונגווא: הכי זול – הגסט האוס הממשלתי, ממש ליד ביתו של מלך. 300 ר' ללילה לאדם.

גסט האוס פרטי בכניסה לכפר- 800 רופי.

בית פרטי- 500 רופי.

בטרק בכפרים שילמתי 500 רופי ללילה כולל ארוחות. אני הצעתי את המחיר, תנסו להציע פחות.

מדריך:

מדריך  מאושר- 1500 ליום. אני שילמתי למדריך לא מאושר 1000 ר' – ליממה. אני בדרך כלל מטייל ללא מדריך, אך בגלל  שרציתי ללמוד את התרבות שלהם יותר לעומק, הייתי צריך מישהו שיתרגם וימצא אנשים נכונים לדבר איתם. היה לי מדריך מעולה, עם אנגלית פנטסטית, בן למשפחה מיוחסת ולכן בעל קשרים,  סטודנט באוניברסיטה, עם ידע נרחב גם בתרבות המקומית. שמו lazar konyak, תמצאו אותו בפייסבוק או בטל ±918413804557 או. +919159889303

אם אתם רוצים לעשות איזושהי עבודת מחקר הוא גם ישמח לעזור מעבר לתפקיד של מדריך רגיל.

פסטיבלים וחגים:

 באפריל 1-7 מתקיים הפסטיבל הגדול. בתחילת דצמבר מתקיים פסטיבל אחר.

אוכל:

מאוד טעים ומאוד בריא – ללא גלוטן, ללא  טיגון בשמן עמוק, ללא סוכר, ללא מוצרי חלב , מלא  בירקות. הם כן מדי פעם אוכלים כל מיני חיות, אך זה יכול להיות צמחוני אם תבקשו.