מהודו ועד כאן

כתבה: שמרית והבי

הייתם מוכנים לקנות אויר מהודו רק כדי להרגיש אותה שוב?
אז מסתבר שאתם לא לבד… בספר ״מהודו ועד כאן״,בעריכת אלחנן ניר ובהוצאת ראובן מס, שמונה כותבים – חובבי עד מכורי הודו, מציגים איפה הודו נגעה בהם ומה הם עשו עם זה.

שמונה אנשי רוח או אקדמיה משתפים בחיבור שלהם להודו, בדרך כלל בנקודה מקצועית לצד זיקה בולטת לרוחניות וליהדות אבל תמיד תמיד עם אהבה אישית להודו שאיכשהו משתחלת. ספקטרום הכותבים רחב ומתוכם פנינים רבות ולכן נציג שלושה.

הראשונה, אורית סן גופטה, מורה ותיקה ליוגה, שגם כותבת בתחום זה. אורית מתארת את הריקנות שחשה בתור נערה צעירה ואת הדחף להתמלא רוחנית, שהניע אותה באופן מקרי להשתתף בחוג יוגה בארץ ומשם לנסוע להודו לאשראם של שרי אורובינדו. באשרם, חולפים סשנים ארוכים של מדיטציה כשהיא יושבת מול המורה, עיני שניהם עצומות, ללא מילה, ומפלי זיעה זורמים ממנה.

מדיטציה בורנאסי. צילום: רשף סקלי

החויה הפיזית הכאילו של just sitting שעות ללא תנועה וללא שיחה יוצרים גם שינוי במיינד. דרך היוגה והמדיטציה, אצל אורית פתאום נוצרת הרגשה שהעודף שמציף את התודעה מתחיל להעלם. הקלט בחושים והצורך בקטלוג- "זה טוב", "זה לא יפה" וכל הרגשות והתגובות הנלוות תופס פחות מקום. ועדיין אין הכוונה להעלים את המהות שלנו כבני אדם מהרגשות, תאוות ורצונות, אבל כן להיות בקשר שוטף עם המיינד הפנימי ולא ללכת לאיבוד מכל אירוע יומיומי קטן או גדול.

הבאה בתור היא דריה מעוז, שגם כתבה את (ואף הקדשנו לה טור) – "הודו תאהב אותי". מעוז מתארת משבר מקצועי והסבה לאנתרופולגיה. החברים של מעוז היו בטוחים שהמחקר הוא רק תירוץ לנסוע להודו, אבל מעוז לא סבלה את הודו ולא את הישראלים שהגיעו אליה. רק הטיול השני, כשעברה לבד לגסט האוס מבודד בין בגסו לדרמקוט, גרם לה להתאהב. מעוז גילתה את הודו וגם את ההתמכרות אליה. במחקר שלה היא מצאה שקבוצות רבות של אנשים בוחרים לערוך את מה שנקרא בשפה המקצועית טקס מעבר דווקא בהודו. הכוונה למעבר משלב מסוים בחיי ם- כמו מצבא לשלב של בחירת מקצוע או לימודים. האבחנות של מעוז מעניינות וכל אחד יסתקרן לראות לאיזה קטגוריה הוא שייך. יש את הקטגוריה של טיול אחרי צב א- בד"כ זה הפרק זמן האמיתי הראשון שבו צעירים חווים באמת ריחוק מההורים וחווים חופש ועמצאות והטיול מתאפיין בצריכת סמים גבוהה וטעימות קלות מהרוחניות ההודית. טיול גיל שלושים הוא בד"כ פסק זמן לפני קבלת החלטות קריטיות בנושא קריירה – זוגיות ומאופין בחיבור עמוק יותר להודו שלרוב יכול לגורם להסבה מקצועית. טיול אמצע החיים הוא טיול "אנטי החמצה", ניסיון אחרון להבנות ולחוות בצורה יחודית כשעוד אפשר… וכן הלאה. שאלה אחת פתוחה נותרת: אבל למה דווקא בהודו? ואולי הכותב הבא עונה עליה במובן מסוים.

למה דווקא הודו? צילום: רשף סקלי

השלישי הוא אלחנן ניר, שמנסה לתת תשובות לפשר המשיכה הבלתי מוסברת להודו ונותן קצת תשובות, חלקן מקוריות וחלקן מוכרות. המוכרות הן היחס השונה לזמן ולמקום – העובדה שאין את הדחק והדיוק המדומה להגיע לאנשהו ”ובזמן". גם אם הרכבת/האוטבוס/הנהג יאחרו או יתעכבו או שלא יגיעו, – הכל מתקבל בהשלמה וללא כעס או תלונות וזה מה שמאפשר חיים בזמן אחר, חיים בקצב שכנראה הולם יותר את הנפש. ניר משוטט בהודו, בין האשראם של האמא המחבקת לבין הגופות הנשרפות בווראנסי, ומנסה למצוא קווים המקבילים בין הרוחניות ההודית לזו היהודית. אחת מהן היא הברקה קולעת – הודו היא כנראה השבת של העולם המערבי. אי של חוסר זמן וחוסר פעולה במרחב, זמן שבו האדם מוגן מפגעי הזמן ומהשעבוד לו. זמן של חסד והענות משמיים – ואולי, רק אולי זו התשובה ללמה בעצם ישראלים אוהבים את הודו כל כך.

מדד הזעפרן:

שווה בהחלפת ספר אחר: לחובבי הודו

משקל בתיק: בקטנה

הפרעת קשב וריכוז: לקריאה בחדר בגסט האוס

הנקודה ההודית:לאו דווקא מקום, אלא חוויה שתיאר שדורי הנמן ומוכרת היטב: ירידה מהאוטובס לפנות בבוקר, לא משנה איפה, חשיכה מוחלטת, בתי קפה וגסט האס סגורים במשך כמה שעות טובות ונמצאים ממש לבד, באופן מפחיד אבל גם משחרר.