בחלק הראשון מיכל שיתפה אותנו בהגשמת החלום והספונטניות, שהביאו אותה ואת עופר בעלה, להודו. לאחר שעברו מסעות וחוויות עד שהגיעו למנאלי – נקרא בפרק ההמשך על מסעם אל העמק פארווטי האהוב - ונהנה מעוד תמונות מופלאות שעופר צילם
למי שפספס את החלק הראשון לחץ כאן
כתבה: מיכל בראון רענן | צילם: עופר רענן
לאחר כמה ימים במנאלי, החלטנו להמשיך לכפר טוש, שנמצא בעמק פרוואטי.
הנסיעה הייתה לא קלה אבל יפהפייה. נופים מדהימים, הרים ירוקים ומלא מים, כפרים קטנים וצבעוניים לאורך הדרך, בתים תלויים על צידי ערוצי הנחלים, פשוט מדהים.
הגענו לטוש היפה והתאהבנו בה מיד. משהו בפשטות של המקום והמקומיים, הנוף המשגע ועוצר הנשימה, עם הרים ירוקים שבפסגות שלהם שלג נערם מיום ליום.
את הלילות בילינו בגסט-האוס צנוע ומקסים בשם "העין השלישית", שאמנם לא היה לו את הנוף הכי יפה, או החדרים הכי מפנקים, אבל היה בו קסם ואווירה ממש טובה, אחלה חבר'ה והעברנו שם כמה ימים מדהימים. כשהיינו בטוש, היה לא מעט גשם באזור העמק והחלטנו לא להמשיך לכפרים אחרים באזור, כמו פולגה וקאלגה ולהישאר יותר זמן בטוש. עד כדי כך היה גשום, שבאחד הגשמים החזקים פגע ברק בתחנת ייצור החשמל המקומית, המונעת על ידי הנהרות השוצפים, וכל האזור נהיה חשוך ליומיים-שלושה. היו לא מעט חבר'ה שעזבו בזמן הזה, אבל אנחנו נהנינו גם ללא חשמל. מה שכן, מקלחות וטעינת פלאפונים נהיו עניין מאתגר, אבל גם עם זה הסתדרנו ופשוט נהנינו מהשקט והמקום, עשינו יום טיול למפלים שם ראינו את ה-MAKING המפורסם, אבל העברנו את רוב הזמן שם ברביצה, עם חברה טובה, הרבה מוזיקה, קלפים, עישונים ואוכל מעולה של הגסט-האוס שלנו. הסתובבנו בכפר וראינו את החיים בו.
אני חייבת להגיד שיש משהו כל כך יפה בדרך שבה הם חיים. הרבה אנשים מרחמים על המקומיים, שחיים באופן פשוט ואולי נראה לנו שאין להם הרבה כסף, אבל לי זה הרגיש שיש להם כל מה שהם צריכים ושהכל עובד שם בצורה נפלאה. את הילדים של הכפר, שמים אחרי בית הספר במרכז לילדים והם משחקים כל אחר הצהריים. תמיד יש את המבוגר האחראי ששומר עליהם וזה עובד נפלא.
המקומיים היו כל כך נחמדים ונעימים, המקום די מתוייר וגם בו יש המון ישראלים, אבל עדיין הפשטות של הכפר נשמרת והחיים שם הולכים יד ביד עם התיירות, נשארת שם תמימות כל כך יפה. בטוש הרגשנו את מה שמספרים לך לפני הטיול, על המקום הזה שכל מי שהיה בהודו פעם מכיר, שפשוט 'נתקעים' בו.
עופר הרגיש כל כך בבית, עד שבאחת הפעמים, כשירדנו למרכז הכפר כדי לצלם, עצרנו אצל הירקן המקומי ועופר קנה ממנו במיה ופלפל חריף (היה חסר לו, מסכן), הביא למסעדה של הגסט-האוס שלנו ולימד את צוות המטבח להכין במיה ישראלית ברוטב עגבניות! המנהל המקומי התלהב ממש והביא לאמא שלו לטעום (אין מחמאה גדולה מזו, בעינינו) ואני הכנתי להם שרשראות עם אבנים. הם התרגשו ושמחו למחוות האלו, לא פחות מאיתנו.
רצינו לחוות עוד קצת מפרוואטי היפה, אבל לקאסול לא רצינו להגיע. עצרנו שם בדרך מטוש למטאורה, אבל לא הרגשנו רצון לעצור שם ליותר זמן מזה, כך שהמשכנו לכפר קטן ומתוק ממש בשם מטאורה.
הדרך למטאורה מקאסול לא ארוכה, אבל לא סימפטית במיוחד. הגענו למטאורה כמעט באור אחרון ויש שם גסטהאוס אחד ובו מסעדה אחת וחוץ מזה אין שום דבר תיירותי נוסף בכפר, להוציא את בית הקפה במורד המפלים.
הכפר קטן, לדעתי כ- 25 משפחות. כפר ממש ציורי ומאוד חם ומקבל את התיירים ממש יפה. היינו שם יומיים בערך. גם שם הלכנו לראות את המפלים, שהיו ממש יפים והדרך בעיקר מקסימה – שביל קסום ולא קשה (45 דקות להולכים לאט), שעובר בין מטעי תפוחים לחלקות כרובית, אהבתי את הנוף של העמק המקסים שנשקף מהדרך והכפר השקט בכלל. בקצה חיכה לו בית קפה פצפון, עם צ'אי חם וטעים. בכללי, מטאורה הייתה לנו נחמדה מאוד והיינו שם עם חברים חמודים שפגשנו בטוש, אז הייתה שם אווירה רגועה ונעימה.
ממטאורה המשכנו לדראמסלה, בערב כיפור. הנסיעה הייתה "לא מהטובות שלנו", אבל צלחנו גם אותה, עם קצת בחילות בסוף והתאפקות לפיפי, שהייתה כבר לא סבירה, אבל בסוף הגענו.
תארו לעצמכם סיטואציה בראש – הודו, ערב כיפור, ואנחנו בדרכים… לא שאנחנו שומרים, אבל עדיין היה מוזר להיות בדרכים ביום כזה.
למזלנו, חברות שמרו לנו חדר בבאגסו, הכפר המהמם שמעל דראמסלה. באגסו נראתה לנו ממש מעניינת, ומלאה בפעילויות כייפיות וסדנאות, שאני מאוד רציתי ללכת אליהן.
לקח לנו לילה להתאפס על עצמנו, להבין מה נמצא איפה, בערך, ומה אפשר ואפילו רצוי לעשות באזור. סדנאות סריגה או צורפות, קורסי בישול, קורסי בניית כלי נגינה, פיתוח קול, יוגה, מדיטציות וכמעט כל דבר שתחלמו עליו. שאלת השאלות היא- "ריטה של דראמקוט או ריטה של באגסו- מי מעבירה את קורס הבישול הטוב יותר?". אז התשובה בעינינו- שתיהן, כנראה.
אני העברתי כמה ימים בהכנת תכשיטים, ממש נהייתי בת בית אצל המשפחה של אסטיר, המורה שלי. עופר בילה יום שלם עם החברות שלי, בשוטטות ברחובות העיירה הטיבטית מקלוד גאנג', ביתו ומנזרו של הוד קדושתו הדלאי-לאמה. חברה עלתה למרכז טושיטה, לסדנת ויפאסנה של שישה ימים. עשינו יחד תספורת אצל ספר מקומי, עופר הגשים חלום ועשה קעקוע.
כל אחד מוצא מה לעשות שם, בוודאות.
באחד הלילות, עלינו בשביל התלול, שנראה בלילה נטול ירח כאין סופי, עד לפאב חמוד בשם Once In Nature, שם התקיימה הופעה של כמה נגנים מקומיים. הטיפוס היה שווה את המאמץ, כי האוויר למעלה קריר ונעים. הירידה היתה הבעיה. הלכנו לאיבוד קצת… פספסנו עם הפנסים את החץ הקטן, המורה על הירידה לבאגסו, והגענו איכשהו ל- Upper Bhagsu. כמות המדרגות שהיינו צריכים לדרדר בדרך חזרה ל- Skypie, מקום משכננו, בלתי נתפסת למי שלא היה ולא חווה את החוויה הזו.
היינו במסעדות טובות כמו ה"ג'רמן בייקרי" בבאגסו, "שמיים" בדרמקוט והכי טובה בעינינו שחזרנו אליה כל הזמן הייתה מסעדת "לאסה" (LHASA) הטיבטית, שהיה בה את המומו הכי טעים שאכלנו בטיול עם מילוי תפו"א וגבינה! שלמות. אכלנו את ה"באגסו הקייק" המקורי והמיתולוגי, שהיה דחוס, מתוק ומדהים. בסקאי פאי הגסט האוס שלנו אכלנו את ה"באנופי פאי" המפורסם, היה אוכל ממש טוב ומפנק.
לאחר כמה ימים שבילינו בבאגסו והכפרים, באזור התחילו שלושה ימים של גשם שלא פסק לרגע. לא נתקלנו בדבר כזה בעבר, בדיעבד הבנו שזה היה ציקלון, שהשפיע על כל צפון הודו, ושהרבה כבישים נחסמו בגלל שטפונות ועליית הנהר. היה כמובן את הסרטון המפורסם ממנאלי, של האוטובוס שנסחף לנהר. בקיצור- בלאגן. ההורים התחילו טיפה לדאוג, אבל אצלנו הכל היה בסדר.
תוך כדי הגשמים הרבה תיירים עזבו וירדו דרומה ואחרי הגשמים ראינו שהרבה בתי עסק נסגרו ומתקרבים כבר לסוף העונה. זה היה בסוף ספטמבר. התלבטנו לאן להמשיך לטייל, מצד אחד עניין אותנו להגיע לפושקר ורג'סטאן בכלל, אבל מצד שני גם רישיקש נשמעה לנו מיוחדת מאד.
היו כמה שיקולים, הראשון היה שעופר התקרב לסוף הטיול שלו ונשארו לו ימים בודדים להיות באחד המקומות שחשבנו עליהם, מצד שני שמענו דברים קצת מבאסים מחברים על פושקר ועל רישיקש. חברים טובים אמרו לנו שפושקר לא כייפית ומרגישה כמו שוק ולא בקטע טוב, ועל רישיקש שמענו הרבה הפחדות על האוכל ועל זה שכולם שם חוטפים כל מיני אמבות בבטן וכמו שציינתי אני די חוששת מדברים כאלה ככה שהייתה התלבטות די גדולה, למרות שאני חייבת לציין, שבדיעבד הבנתי שהחוויות של כולם כל כך אינדבדואליות ומשתנות מאחד לשני. אם למישהו הייתה חוויה לא טובה במקום אחד, למישהו אחר יכולה להיות חוויה מדהימה, אפילו כזו שתהיה הדבר הכי טוב שקרה לו בטיול. ככה שעצות זה משהו שכדאי להיות פתוחים אליו ולעשות בירורים, אבל לקחת הכל בערבון מוגבל ובסופו של דבר להקשיב לעצמכם ולתחושות הבטן שלכם.
עופר התעקש להמשיך לרישיקש ובהתחלה היססתי קצת ולא הייתי בטוחה שזאת ההחלטה הכי נכונה אבל זרמתי איתו. האמת, התבאסתי בשבילו, שיהיו לו שם רק יומיים שלושה להיות שם וזה מעט מאוד זמן להיות במקום מסויים, אתה לא באמת מכיר מקום בכל כך מעט זמן זאת טעימה בלבד.
החלטנו לטוס כדי לחסוך זמן בדרכים.
הגענו לרישיקש בערב ולא כל כך ראינו איפה אנחנו נמצאים ולמחרת בבוקר הייתה הפתעה מדהימה לראות את המקום הקסום הזה. את הלילה בילינו קרוב לגשר של לקסמן ג'ולה, מהצד השני הפחות מתוייר, ולראות פתאום את הגנגס המפורסם. הייתה חוויה.
גם פה כמובן לקח זמן להבין איפה אנחנו נמצאים….
המשך יבוא…
עורכת: סיגל קריב