מהכביש התל אביבי לדרך של הלב

כתיבה: רון דניאל | עריכה: סיגל קריב

רגע אחד, הרגע הזה שהכל מתחבר לשרשרת מהממת ומדויקת של פנינים, או  שיופיע 777 על מכונת מזל וכל האסימונים נופלים. זה הרגע שבו החלטתי לנסוע להודו. זה היה כל כך מרגש, וביחד עם אביתר בנאי באוזניות, על טוסטוס מעפן ברחבי תל אביב, שליח משכמו ומעלה, מבסוט, דמעות של אושר על הפנים, הבנתי, שאני מתחיל לצעוד בדרך "עד לצד לשני של הנהר, עד שאהיה חופשי" (אביתר בנאי).

 

״הרגע הזה שהכל מתחבר״

אני מוצא את עצמי עם רשימה של סיבות למה אני צריך לקחת את עצמי, לארוז אותי יפה ולשלוח להודו. כמה כל סיבה יותר הגיונית מהשנייה, שמסתדרת ביחד עם שלל הרשימות ה'צריך' שהחיים מביאים, ביחד עם הדאגות של אמא, ביחד עם האישיות שלי. אני יושב ומחשב מספרים, ופשוט נדהם, תופס את הראש כמו מישהו שעכשיו גילה שזכה בלוטו. אני מגלה שמספיק שאעבוד 3-4 שעות ביום ואני מסודר בהוצאות לקיום חיים מלאים בכל טוב, לפמפם כסף להלוואות בארץ ועוד לחסוך כסף לצעד הבא. חופש.

 

״לארוז אותי יפה ולשלוח להודו״

בתור שליח משכמו ואופנוען בנשמתו, עברתי המון חוויות על הדו-גלגלי. חוויית הרכיבה והאופנוע בשבילי היא האהבה שלי. האהבה הזאת, יש לי מערכת יחסים איתה, לכל המשתמע מכך, היא הפילטר דרכה עיניי מסתכלות על העולם. מתוך ניסיונות רבים, למדתי לראות את העולם דרך עיני הרוכב, למדתי לראות שמערכות היחסים שלנו, הם ממש כמו האינטרקציות היומיומיות עם הנוהגים השונים בכביש, כולל המערכת יחסים שלי עם עצמי. הבחירה היא שלי, לדעת איך לפעול, איך להגיב, למפגשים קטנים בכביש, מתוך אחריות מלאה על מה שעולה בי (ולא ה'מי נתן לך רישיון יא חתיכת…'). לדעת לבחור אחרת, לדעת לחבק ולחמול, לשבור את הגלגל, ולא להכנס ל'פינג פונג' של נסיון למצוא מי אשם או צודק, מי נורמלי. לדעת להכיל חוסר מודעות של אדם אחר מתוך חמלה, הנוהג הזה עכשיו שכמעט העיף לי את הצורה ביום גשם, לא מאשים אותו, לא לימדו אותו לבחור אחרת. זה משהו מאוד מערכתי, על איך מלמדים אותנו מימי ילדות לדרוס את הקרובים אלינו, הן בכביש והן בבית.

אז לאחר פילוסופיה בקטנה, מה הקשר להודו?

בן דוד יקר אמר לי פעם, "לא היית בהודו עד שלא עשית אותה על אופנוע". תופס את הראש, וואו, יכול להיות לי אופנוע, במחיר שהוא לגמרי עשירית מישראל, בכבישים היפים של הודו, עם אנפילד כזה שעושה רעש שהוא מגיע. לנסוע בהימלאיה, בין הרים ענקיים, עם שלג בקצה, לחצות מפלים, לאכול תפוחים, לעשן אוויר הרים צלול ולשתות תה ג'ינג'ר לימון ודבש, לרכב בכבישי הדרום הטרופים הירוקים, בין עצי קוקוס וקופים מקפצים, דרך המדבריות של ראג'סטן, כמובן שהכל בנוף ובאינטראקציה עם אלפי הודים, שמתבוננים בך בצורה חסרת מבוכה. גם הודו? גם אופנוע? לא, זה יותר מידי כבר.

 

״שליח משכמו ואופנוען בנשמתו״

רפואה סינית מקיפה נכנסה לתוך חיי בערך בכל העשור האחרון. יש לי איתה מערכת יחסים, לכל המשתמע מכך. למדתי בתחילת שנות ה – 20 שלי במשך שנתיים. לא הייתי במקום של להיות מטפל, אבל הידע וההתנסות נכנסו לחיי ללא ספק. באמצע שנות ה – 20 שלי החלטתי ללמוד, ותמיד ריחף מעליי הרעיון שאחזור ללימודי הרפואה הסינית. חלק עיקרי מתוך ההחלטה לשוב למקצוע, הייתה העובדה שאהיה מסוגל לעבוד בכל מקום בעולם, רפואה זו שפה אוניברסלית. מה שאני צריך זה מחטים, ידיים, ולב גדול. אז למדתי עוד ארבע שנים בבית ספר לקוסמות, בית ספר רפואה סינית עתיקה לפי תאוריית גזעים וענפים.

אתם בטח מבינים כבר את הקשר להודו, קח מחטים, קח את הידיים, קח את הרגליים ורוץ להודו, למרחב מהמם של ריפוי, למפגשים עם מגוון של אנשים מהממים, כל אחד עם סיפור, עם עולם שלם מאחוריו, לך תפגוש אותם בדרך, שתצטלב בדיוק מושלם לדרך שאתה בוחר ללכת, לדרך של חופש, להיות, לנשום, להכיר בעצמי, להכיר בחיים, להכיר בבורא עולם, ללמוד מכל בנאדם שאני פוגש, וללמד את כולם את הדרך בה בחרתי, דרך של אהבה, לעצמי, ומשם האור מגיע גם לאהבת החבר שליידי.

 

״מה שאני צריך זה מחטים, ידיים, ולב גדול״

 

מה שנשאר, היה זו הדאגה של אימא. בשיחה קצרה בטלפון אמרתי לה: "אימא, הגעתי למסקנה מהממת, את חייבת לשמוע"
אמא: "נו ספר..!!!"
 אני: "זה לא לטלפון",
אמא: "נו..!!!!"
 אני: "אמא אני עובר להודו"
אמא: "………"
אני: "אמא?"

נפגשנו לאחר כמה ימים בבית קפה, היא הגיעה עם רשימה לא מוחשית של פחדים והחלה לדלות אותם. ישבתי, הקשבתי, וכשסיימה עברתי איתה על אחד אחד מהנושאים ברשימה.

בסוף השיחה, בהתרגשות גדולה של שנינו, היא אמרה: "רון, יש לך את בירכתי, אני קונה לך כרטיס טיסה". הודו לה' כי טוב.