עינב חן, סופרת עולה, ממשיכה לשלוף את פניני כתבתה מתוך מחברת המסע שלה בהודו - והפעם, על הנחיתה הקסומה בדלהי , בו כולם חווים את המעבר מהתכנונים וההמלצות והעצות של כל העולם, אל הלא נודע, הזרימה, והאמון במה שהמסע הזה מביא. ״לשתות צ'אי ופשוט לנשום״
צ'אי ולנשום
כתיבה: עינב חן | עריכה: סיגל קריב
על דלהי שמעתי לא מעט מחברים שחזרו מהודו, אבל אף תיאור או תמונה לא יכולים להסביר אותה.. הרגשתי שאני נכנסת לחדר מבולגן של ילדה מתבגרת, אי סדר מטורף שלא נראה כמותו. הוצאתי מהתיק את דף הa4 שהבאתי מהארץ ובו כתובות הוראות הפעלה מצוינות בכוכביות, כמו מבקשת מפלט של איזון אל מול הרחוב הסואן. כתבתי משפטים שאספתי מחברים טובים, שידעו דבר או שניים.. "שלא תעזי לפרוט כסף בשדה תעופה, הם לוקחים ריבית מטורפת" "איך שאת נוחתת תתפסי ריקשה למיין בזאר ותעצרי אצל צ'ארלי, אבל ההוא משמאל, כי יש שניים" "קודם כל, תנשמי. שתי צ'אי מקומי ותנשמי"..
את נהג הריקשה הראשון בהודו אני לא זוכרת. הלם התרבות שחטפתי ברגע שיצאתי לרחוב מנע ממני לתקשר עם הסביבה החיצונית. "אנשים אשכרה חיים ככה", אמיר אמר ודפדף את המראות הקשים של המצורעים ההודים מחוץ לשדה, כמו מעביר תמונות בנייד. שמחתי שהוא היה שם איתי כי סביר היה להניח שאם הייתי נוחתת בשדה לבד הייתה עולה לי מחשבה לעשות יו – טרן לארץ ולעלות להתבודד בצפון עד תאריך החזרה הביתה.
"אז מה? לאן מפה?" גמגמתי.
אמיר הסתכל על דף ההוראות שאחזתי בידי, והורה לנהג לקחת אותנו לצ'ארלי השמאלי במיין בזאר. הוצאתי עט מהתיק וסימנתי וי. כאילו הורדתי לעגלה חסה מסולסלת מהמדף בסופר..
אמיר קלט את השוק שנכנסתי אליו וחייך. "רגע" הוא אמר לנהג וכיוון אותו לעצור ליד דוכן צ'אי שעמד לו בדרך. "בואי, יש לנו רשימה ארוכה, כדאי שנעמוד בקצב. רק תזכרי לנשום, הא?"
"יש לי חוק הסתגלות למקום חדש. לוקחים לי שלושה ימים עד שאני תופסת את הקצב" התנצלתי, והזמנתי לנו 2 צ'אי מתוקים ומנחמים.
בדרך למיין בזאר, סיפרתי לאמיר שיש לי חברה טובה שמחכה לי בדרמסאללה וכשנגיע לסוכנות נסיעות כנראה שאסע לשם. הוא מצדו תכנן להגיע לקאסול, יש לו שם כמה חברים שמחכים לו בגסטהאוס והם מתכננים להשתקע שם לפחות לחודש הקרוב. אבל להודו, יש את הקסם שלה ולא משנה כמה תוכניות נתכנן עם הראש, בסופו של דבר, הלב הוא זה שמנווט את הדרך. והדרך שלנו לכיוון הימצ'אל, לדבריו של צ'ארלי, הייתה חסומה. הוא הציע לנו צ'אי והציע לנו לנשום ואני סימנתי וי כפול ברשימה.
"אז מה נעשה עכשיו?" שאל אמיר
הסתכלתי על דף ההוראות ולא מצאתי שום תוכנית ב'.
"כנראה שנצטרך לתרגל טראסט ולתת לגורל להחליט בשבילנו" עניתי במשפט מחץ שאופייני לאחת שתרגלה את הדאחקות הקטנות של הודו..
"בום עלייך" השיב ישראלי שעמד לידנו, "רק ככה מטיילים"
הסתכלתי על ברושור צבעוני שעמד על השולחן, מלא בתמונות מרשימות של הרים וסירות ענק.
"וואו! זה נראה כמו חלום! מה זה המקום הזה?" שאלתי את צא'רלי שחייך חיוך רחב וגאה
"זו קשמיר, המקום הכי יפה בעולם!"
צ'ארלי הסביר לנו על בתי הסירות, שנמצאים בתוך אגם עצום מתחת לרכס ההימלאיה – וצייד אותנו במפות של האזור וברשימת הוראות חדשה שמצאה את מקומה בפח הראשון שראיתי בדרך לשדה התעופה, מעכשיו זה יהיה פרי סטייל. הורדתי ממני את שכבת הפחד ולבשתי על עצמי סארי של אומץ ואמונה – וכך מצאנו את עצמנו בטיסה פנימית אל עבר הלא נודע.
כשהגענו לקשמיר, חיכה לנו נהג מונית חייכן במיוחד, שלא הפסיק לדבר באנגלית משובשת. הוא סיפר לנו על ההיסטוריה המקומית ועל המלחמה הבלתי פוסקת בין ההודים לקשמירים. "אבל אתכם זה לא צריך לעניין, אתם תיירים וכולם אוהבים את הכסף שלכם. מה שחשוב שתזכרו, זה שאם שואלים אתכם אם זה הביקור הראשון שלכם בהודו, תענו שלא, כדי שלא יעבדו עליכם, אתם מבינים?"
"מי יעבוד עלינו, אנחנו ישראלים" אמיר צחק.
סובבתי את ראשי כדי להוציא בקבוק מים מהתיק ועל המושב האחורי היה סטיקר גדול ובו כתוב "ואהבת" בעברית מנוקדת. חייכתי, אני יכולה להתרגל בקלות לתופעת "צירופי המקרים" התכופה הזאת. וכמו קסם, מהרגע ששמתי את תשומת ליבי לעניין, הסימנים לא הפסיקו להופיע. אחרי כל סימן שאלה שעלה בראשי, הגיע סימן קריאה בצורת משפט, שיר שהתנגן ברקע או סטיקר כזה או אחר. כאילו מסמנים לי שאני בשביל הנכון וכל מה שנותר לי לעשות הוא לזרום. לשתות צ'אי ופשוט לנשום.