מיומנו של פורטר נפאלי

העונה בנפאל התחילה והמון תיירים ובמיוחד ישראלים מגיעים... לפני קצת יותר משבוע עוד הייתי שם, ליד האגם בפוקרה, ההיה זה חלום ? והנה אני חזרה כאן בארץ יושב מול הטלויזיה ומביט אל בקבוק ברנדי תפוחים מעמק ג'ומסום שסחבתי עימי...המאמר הבא מוקדש לפורטרים בנפאל - איך מתנהגים עם פורטר בנפאל ? ומה הם באמת חושבים באמת עלינו הישראלים ? אל תפספסו בין היתר את ראיון הוידאו החושפני

נפאל, מרץ 2008, פעם שלישית שלי במדינה הזו, והפעם אני חוזר לרכס האנאפורנה, אחרי יותר מ-10 שנים. אבל את עיקר הקטע הבא אני רוצה להקדיש לטירטה ווישנו, 2 פורטרים נפאלים, סבלים בעברית תקנית, שני צעירים נפאלים בראשית הקריירה, קריירה חובקת הרים, חובקת זרים חובקת ישראלים. וישנו, בן 25, טירטה, בן 21, הם שותפים לדירה בפוקרה.. וכשאני אומר דירה אל תדמיינו לכם דירה בתל אביב.. יותר מדוייק להגיד: שותפים לחדר בפוקרה…

מקצוע הסבל הוא אחד הנפוצים בנפאל אם לא הנפוץ שבהם לגברים. רוב הסבלים אינם עוסקים כלל עם תיירים, אלא מביאים דברים לרוב לכפרי נפאל – שהרי לאלו בדרך כלל אין כביש (דרך אגב, גם כפר עם כביש – אליו מגיע גם אוטובוס – זה לא ממש הכביש שדמיינתם לעצמכם). סבלים מעטים עובדים עם תיירים – דהיינו – אתה התייר תצא לטרק והנפאלי ישא את התיק שלך עבורך.

נושא לקיחת הפורטר על ידי תרמילאים צעירים הוא לא העיקר במאמר הזה, והיו עליו כבר דיונים בפורום מטיילים בנפאל. רק אומר שיש דעות שונות. אני אישית מחזיק בדעה שכל עוד אני צעיר ובריא, אין שום סיבה שלא אקח תיק של 12 קילו על הגב בעצמי, ואפרנס את הנפאלים בדרכים אחרות (והסבלים הנפאלים הסכימו איתי על כך, למרות שזהו מקור הפרנסה שלהם !). מה גם שמערכות הגב של תיקים טובים שאפשר לקנות היום כלכך נוחות, עד שאתה לא מרגיש כמעט את התיק עליך, ואחרי יומיים הליכה שכחת שהוא שם… אנשים אחרים חולקים עלי ושואלים למה לא להנות יותר בתמורה לכסף לא גבוה במיוחד – משהו כמו 500-600 רופי נפאלי ליום – שהם קצת יותר מ-30 שקלים. הם טוענים שבאו לטיול להנות ולא לסבול. אז הויכוח לעולם ישאר ולא ניכנס אליו שוב כאן, רק אתן לינק לדיונים ישנים בפורום לכל המעוניין.

לסיכומו של עניין שכל אחד יעשה מה שטוב בעיניו, ושימו לב – ראיתי גם הפעם את מה שזכרתי מהעבר – בעיקר ישראלים עושים זאת. בכל מקרה אני בכל שלושת הפעמים שלי בנפאל לקחתי את התיק שלי בעצמי.

וכמה מרוויחים טירטה ווישנו ? מה שאנחנו משלמים לסוכנות סוויסה למשל, דרכה תווכו השניים לאלו ששכרו אותם לאראונד אנאפורנה, הוא 550 רופי ליום לכל אחד. מהם 150 הולך לסוויסה ו-400 לפורטר עצמו. בחישוב מהיר – כל אחד מהם יכול לעשות 6000 רופי לא כולל טיפים בטרק האראונד של 15 יום, שזה קצת יותר ממשכורת ממוצעת בנפאל – ואם הוא דופק במהלך עונה של חודשיים הרבה טרקים יוכל להגיע גם לכמה עשרות אלפי רופי (- אבל אל תשכחו שהעונה בנפאל נמשכת 4-5 חודשים, ולא בעונה – אין לו עבודה…) תוסיפו לזה טיפים, פינוקים בדרך בצורת בירות ומאכלים לא שגרתיים לנפאלי שהתיירים מזמינים אותם לאורך הטרק, ותקבלו שהמקצוע הזה הוא ממש פצצה בנפאל.

האם כל אחד יכול להיות פורטר של תיירים ? מסתבר שלא ! קודם כל כמו בכל מאפיה, גם פה לא קל למצוא עבודה, אם אתה לא עובד דרך סוכנות ותיקה או משופשפת כמו סוויסה, או סוכנויות רבות אחרות בפוקרה או קטמנדו. אך בעיקר – חשוב הקורס אותו אתה עובר – של מספר שבועות שבו אתה לומד כיצד להתנהג עם תיירים, עזרה ראשונה והתנהגות בהרים, מחלת גבהים, תרבות חי וצומח של נפאל ועוד ועוד. הכי חשוב – האנגלית. נפאלי שלא מדבר אנגלית לא יוכל לעסוק בתפקיד.. אלא אם כן מדובר בחבורת תיירים עשירה קצת יותר שלוקחת מדריך שאינו פורטר בנוסף. מדריך כזה, דובר אנגלית רהוטה וקצת יותר מפונק, לא סוחב תיק, עולה יותר מפורטר, ואז יכול להצטרף אליו סבל נפאלי רגיל ללא כל הסמכת תיירים מיוחדת. סבל לתרמילאים שהוא גם מדריך, כמו טירטה ווישנו – יוצא איתכם לבד והוא צריך את התכונות האלו. אמנם הוא לא ידבר אנגלית רהוטה כמו המדריך המשופשף והיוקרתי , אבל אנגלית בסיסית כן.. ואם הוא עובד בסוויסה – גם קצת עברית לאט לאט…

בתמונה הבאה אפשר לראות את תעודת ההסמכה של וישנו בקורס שעבר לעבודה עם תיירים:

אני חוזר לנפאל, וקובע לפגוש חברה שלי, עדי, שעושה את האראונד אנאפורנה. היא יצאה ב-2 במרץ לאראונד ואני נוחת ב-14 בחודש בג’ומסום – התיזמון מושלם ! יום לפני בפוקרה אני מוציא את הטרקינג פרמיט שנראה צבעוני ויפה, לא בדיוק מה שזכרתי מלפני שנים, וגם כרטיס חדש – TIMS – שאינו עולה כסף והנפאלים מתקשים בעצמם להבין למה צריך אותו בנוסף לפרמיט.

משרד ההגירה בפוקרה שבו מוציאים את הפרמיט ( immegration office) נראה חדיש ונוצץ – גם לא בדיוק מה שהיה שם פעם עת נדחפנו בתורים ענקיים בחלונות סורגים קטנים כמו בבית קולנוע הודי…) אני מקבל אימייל מעדי בג’ומסום ועונה לה שאני נוחת שם מחר בבוקר (כן יש אימייל בג’ומסום ואפילו במאנאנג לפני הפאס יש). בבוקר אני טס לג’ומסום נרגש במטוס קטן, עם 10 מושבים, ההרים מעלינו ומתחתינו – ולפעמים ההר והעצים כלכך קרובים בחלון.. בעוד המטוס משייט לו מצד לצד לאורך העמק… טיסה מדהימה ! המסלול נגלה מקדימה בג’ומסום בתוך עמק צר – והמטוס המטפס במעלה העמק מגיע מולו, וכשהטייס עובר אותו אני מבין שהוא ינחת מהצד השני – מה שהגיוני שכן כל העמק שפוע רוחות מלמטה למעלה (מה שגורם אגב להרבה אנשים לעשות את טרק ג’ומסום הפוך ! כלומר בעליה) – המטוס ממשיך ואני תוהה איך יסתובב הטייס למראה קירות ההרים הסוגרים את ג’ומסום מכל עבר – ואז אני מקבל תשובה – המטוס מבצע פניה חדה מאוד – מעיף עוד כמה שיחים בהר מרוח מנוע הפרופלור, ומסתובב לכיוון הנכון.. הטייסים הנפאלים מחייכים לעצמם שוב למשמע כמה צרחות של תיירות בתא הנוסעים… בשדה התעופה ג’ומסום עדי באה לקבל אותי ואנחנו הולכים לגסט האוס לפגוש את יתר החבר’ה וכבר בו במקום להתחיל לרדת ללארג’ונג.

המטוס לג’ומסום – משדה התעופה פוקרה לפני ההמראה

החבורה שאליה אני מצטרף ל-4 הימים הקרובים של סוף האראונד או מה שנקרא טרק ג’ומסום היא חבורה של 5 ישראלים ו-2 נפאלים – לילך ועדי שעושות את האראונד עם הפורטר טירטה, וטלי שני ואור שעושים את האראונד עם הפורטר וישנו. אני מצטרף עם הפורטר דני, ואנחנו נעשים שמיניה עליזה. אחרי יותר מ-10 שנים עת עשיתי את כל האראונד אנאפורנה, אני חוזר לרכס הזה מצידו של עמק ג’ומסום. היופי אותו יופי, אבל כמה דברים קצת מפריעים: האחד – חוטי החשמל לאורך העמק, והשני – הכביש… כן כן.. עוד כמה ימים ממש – תיפתח הדרך כולה מג’ומסום לפוקרה ואוטובוסים הנוסעים מדי פעם עם גלגל על שפת הצוק כברחבי נפאל כולה, יעשו דרכם מפוקרה לג’ומסום ובחזרה. כמעט כל הדרך כבר פתוחה, אבל עוד כמה צוקים עקשניים בדרך שמפריעים נמצאים בימיהם האחרונים. עובדים נפאלים עם חומרי נפץ מפוצצים אותם, חופרים, מפנים אבנים, והעמק מתמלא באבק. תוסיפו לזה את הרוח החזקה בפנים שלעיתים קיימת בעמק ותקבלו ענני אבק בפרצוף. אבל היופי – אותו יופי. הרי ההימלאיה המושלגים סביב, הכפרים, בעלי החיים, הריח באויר , ריח של יער רטוב מעורבב עם עשן מבתי הכפרים, לחם טיבטי ומרק נודלס… כל זה נשאר.

אני תוהה אם הדרך לכלי רכב לג’ומסום היא דבר רע – אולי לנו בעלי הנוסטלגיה לאראונד זה קצת עצוב – אבל למקומיים זה מבורך – ואפילו מבחינת תיירות זה טוב להם – שכן זה יביא הרבה הרבה תיירים מבוגרים לאזור – כאלו שלא היו הולכים את זה.. ואנחנו שרוצים מסלולים ללא רכבים? יש עוד המון המון טרקים בנפאל חוץ מהאנאפורנה. רוב נפאל למעשה היא כזאת ויקח עוד הרבה הרבה זמן עד יהרסו את נפאל. כנראה שכדור הארץ יהרס כולו לפני זה מסיבה אחרת…

בתמונות הבאות אפשר לראות את הפועלים העמלים על פתיחת הדרך לכלי רכב:

אנחנו יורדים 4 ימים קסומים וישנים בכפרים מדהימים – לארג’ונג, גאסה, טטופני המפורסם בשל המעיינות החמים, ויום נוסף הגעה לבני – העיירה ממנה האוטובוס ממשיך לפוקרה. אני לומד להכיר קצת יותר את החבורה ובפרט את שני הפורטרים המקסימים האלו – ילדים – אבל בוגרים. ביישנים אבל מעיזים. מדי פעם הם זורקים כמה מילים בעברית ואני נתקף ברגשות מעורבים… מצד אחד זה נחמד שאם אתה מטייל עם ישראלים או בכלל עם אנשים מארץ מסויימת – תדע כמה מילים מהשפה, ומצד שני ה-"ישראליאדה" במזרח מבאסת כלכך, השלטים בעברית, ההודים והנפאלים שמדקלמים לך בעברית דברים – לא יודע – אותי זה מבאס. אבל שני אלו כלכך תמימים וביישנים ומלאי חן – שאני סולח להם – אני אפילו מעשיר להם את אוצר המילים בכמה מילים גסות שלא נמצאות בשיחון (שיש להם) ומקבל שטיפה מכמה מהבחורות בחבורה. אני סומך עליהם שישתמשו גם בזה בחן.

מערכת היחסים לאורך הטרק עם הנפאלי שלצידכם חשובה מאוד – יש כאלו שמתייחסים באופן כללי לנפאלים או הודים בכלל ולסבלים בפרט ברגשות עליונות – ממש לא בגובה העיניים – בטח לא מדברים איתם על דברים אישיים – בדרך כלל אנשים כאלו גם לא משערים שאותו נפאלי הוא אדם צעיר וחמוד שאפשר לבלות איתו בכיף. אנשים רבים לא יושבים בארוחת ערב עם הנפאלים – הנפאלים נמצאים בחדר אחר אוכלים דאל-באט – זה תמיד מה שהם יאכלו 🙂 ואתם התיירים תאכלו בחדר האוכל המרכזי מכל טוב התפריט את המסעדה – פיצה פסטה טוסטים מרקים וקינוחים לרוב. הנפאלים גם לא ירצו את האוכל הזה גם אם תנסו להזמין אותם (!) ואני תוהה האם הם כלכך אוהבים דל-באט או שהם פשוט מנומסים מאוד… אנשים אחרים נקשרים יותר בחברויות לנפאלים וגם יושבים איתם בערב – האמת שזה יכול להעיק כל הזמן להיות איתם וגם להם איתכם – אז זה טבעי שלפעמים הם יקחו להם הצידה וגם אתם.

הפורטרים בדרך כלל מחליטים איפה לעצור לאכול, איפה לעצור לישון – מטבע הדברים הם מכירים ויודעים על מקומות טובים. אבל אל תשכחו שזה לא חייב להיות כך ! הם עובדים בשבילכם בעצם ולא להפך.. ואם בא לכם על מקום אחר לעצור או לא לעצור במקום שהם רצו אז פשוט תגידו להם. הכי חשוב לשמור על מערכת יחסים טובה וחברית – אבל בסופו של דברים אתם יכולים להגיד להם את המשפט "אני לא רוצה את הגסט האוס הזה. בואו נחפש אחר" אל תפחדו ! אתם הבוסים תכלס. בעבר היו הפורטרים נהנים מארוחות חינם בכל מקום שאליו הביאו חבורת תיירים – וזה טוב ויפה.. אבל לפחות כך סיפרו לנו עכשיו – לאחרונה כפרי העמק התאגדו ביחד והפסיקו עם זה – הם לוקחים מהם כסף – רק לפעמים יקבלו הנחה – ולעיתים יותר נדירות אוכל ושינה חינם לחלוטין. בסופו של דבר הדל-באט שהם אוכלים עולה להם 10-20 רופי, לעומת מאות הרופי שאתם מוציאים בארוחה מופקעת מחירים.. משהו שעושה כמה משפחות בכפרים מאוד מאוד מאוד עשירות במונחים נפאליים – וזה טוב – כי המשפחות האלו מוציאות כסף בעוד מקומות בנפאל – מעמד ביניים – והכסף שלנו בסופו של דבר יתפזר לנפאלים רבים.

במקרה של טירטה ווישנו והישראלים ששכרו אותם – היתה מערכת יחסים מאוד חברית – מה גם שטירטה ווישנו בעצמם הם חברים. לפחות ב-4 ימים שהייתי איתם – כולנו יחד ישבנו כל הזמן והיה שמח. שניהם היו אנשים כלכך טובים, ועזרו בדברים שהם לא אמורים היו לעשות – כמו למשל להגיש לנו את האוכל במסעדות (ולא בעל המקום) על תקן מלצרים – להזמין לנו – כי אנחנו עצלנים מדי לקום מהשולחן למטבח להזמין מבעל המקום, הם טיפלו ועזרו לחבורה בכל מצב מצוקה, במיוחד בימי התורונג לה פאס. לילה אחד טלי אושפזה בבית החולים בג’ומסום כי היתה חולה, ווישנו נשאר איתה בבית החולים כל הלילה ! בסוף הטרק – הזמנו אותם לארוחת ערב בפוקרה עם סטייקים בירות ודברים שנפאלי כמעט כמעט ולא עושה – ואולי הנה היתרון של להיות סבל תיירים…. החבורות ששכרו אותם נתנו להם טיפים נדיבים – ואני גם הזמנתי אותם לבירות במעיינות בטאטופנאי.

מגע פיסי בין הפורטרים לתיירים כמו חיבוקים וכאלה יקרה רק בחברויות טובות – בסה"כ הנפאלים אוהבים מגע, אבל המגע שלהם עם בנות הוא יותר בעייתי והם (ישמחו מאוד מאוד) יעשו אותו רק עם באמת הבחורה בעניין. אל תדאגו בנות – חיבוק זה חיבוק ומסאג’ זה מסאג’ – אלא אם כן תהיו מעוניינות ביותר. אך פה מדובר באמת על מערכת יחסים קרובה ובעיקר לאחר ימי טרק רבים בעיקר לקראת הסוף… בינתיים – ישימו את הידיים אחד על השני ועלינו הבנים (אני זכיתי להמון ליטופים) – ולא אין להם נטיות הומוסקסואליות – אך כמו בכל תת היבשת ההודית כאשר התרבות אוסרת על לגעת בנשים ברחוב – אז אין מה לעשות – מחזיקים ידיים ומחבקים את הכתף של חבר שלך.. (הזכיר לי קצת דברים שקורים בכלא.. טוב לא נפליג עם האסוציציות)

ועכשיו לחלק העצוב שכמובן קשור להתנהגות שלנו הישראלים – נדהמנו לגלות – שבערך חצי מהישראלים (!!!) שטירטה ווישנו כותבים להם אימייל לאחר הטרק כלל לא טורחים לענות להם !! תחשבו על זה – אתם עושים טרק מאוד קשה עם חבר נפאלי לדרך – שהוא גם עוזר לך פיסית בעצם. אתם מחליפים אימיילים בסוף לאחר שביליתם אולי מספר ימים ואולי מספר שבועות ביחד – ואז אתה אפילו לא טורח לענות לו ? אולי אולי מישהו יכול להסביר למה אנחנו מתנהגים ככה ? ואולי להתחיל להבין למה ההודים מתחילים לחתוך לנו את הויזות. טירטה מספר על מספר ישראלים – כמובן לא כולם הוא אומר בהתנצלות (והוידאו מצורף) – שאחרי הפאס – פשוט הפסיקו להתייחס אליו – במיוחד בחורה אחת בשם עירית – שעד הפאס כשעוד היתה עוד נפחדת נרגשת ולחוצה שמא לא תעבור את הפאס – היתה נחמדה לטירטה – ולאחר הפאס – עלה לה מה שנקרא השתן לראש – והיא הפסיקה להתייחס אליו כלל.. שימו לב בוידאו הבא שבו הוא מספר – כמה הם מנומסים ומתביישים לספר על דברים כאלו.. איך אפשר להתנהג ככה לאנשים טובים כאלו ?

מה נפאלים חושבים על ישראלים: