מסע חיים ביצירה: יהללוך יחוללוך

 

 

 

 

כשארזתי את התיק בדרך להודו,  החלטתי, שלמסע הזה אני לא לוקחת אף ספר ,או טיוטה של דברים שאני מפתחת. מחברת זה כבר משהו אחר, עליה אף פעם לא מוותרת, אז לקחתי אחת מהיפות האלה שקיבלתי מחברותיי האהובות.

אחרי שש שנים של לימוד אינסופי, רציתי להיות בריק ולהתמלא מהמתנות שתביא לי הדרך. רציתי גם לתת לכל הדברים שכתבתי מתוך מסע החקר, לצוף, לעלות, להתפרק ,להתחבר מחדש. סיקרן אותי מה מתוך כל התכנים והלימוד, מעכל את עצמו לדעת, על רקע חוויות המסע שמשמעותן, זיהוי ויישום בזמן אמת. כל רגע הוא עכשיו -מעבדת ניסויי.

 

"אני מרגישה את מלוא המשמעות של לחזור הביתה באמת" צילום : AMIR LOSHAKOVE

 

ככה הגיעה לפתחי החוויה הראשונה שביקשה למלא את "הריק" במרחבים. ראיתי מודעה גדולה, שקראה לי בקול גדול לפאלולים שבגואה. מצאתי את עצמי בדרך לפסטיבל יהודי, מרחק שעתיים נסיעה. ממש בקטנה. מגיעה בדיוק לערב הפתיחה .הגעתי אל "בית ליבא" גדול וצבעוני, עם חצר מגניבה, מלאה אנשים, נהדרים ,אווירה קסומה, סדנאות, מוסיקה בלייב, הופעות, וחברה ישראלים משובחים כאלה, שאת רובם פגשתי בתחנות השונות בהמשך המסע.

שם בפסטיבל, הייתה גם אישה צעירה, זמרת, ישראלית, שנודדת כבר כמעט שנתיים. איזו אנרגיה מדהימה, מנגנת, כותבת, שרה מהלב את השמחה והכאב בעוצמות שמרטיטות,

קוראים לה ערבה.
לפני שהחלה לשיר אחד משיריה, סיפרה, שאחרי תקופה ארוכה במסע במקום לטוס הביתה, הרימה לאמא שלה טלפון ואמרה לה "ממשיכה לטייל -לא חוזרת", ככה החליטה לשנות את מסלול חייה. ואיך אמא שלה, בתגובה, הפסיקה לדבר איתה תקופה ארוכה .

ישבתי קדימה, די קרובה לבמה, תוך כדי השירה, נפגשו לנו הדמעות בעיניים; אישה-לאישה-חברות מזדמנות במסע- אמא-ילדה-לילדה. זה היה רגע טהור ונוגע. כמו תמצית מזוככת של זיכרונות ומסרים, מתקופה קדמונית בשבטים. אז, כמו עכשיו, מפלסות שבילים, נענות לקריאות חזקות, נודדות בדרכים.

עשרים שנה אני מציירת בניירות. בנקודה זו במסע התחלתי לכתוב בפרץ אדיר, בפנקס הקטן, במחברת. לראשונה במסע, התחלתי לצייר. הבאתי איתי מהבית עיתונים צבעוניים, ובחנות קטנה בעיר הסמוכה קניתי מחברת, צבעי מים, דבק פלסטיק. בדרום אספתי עטיפות של מוצרים ובצ;נאי מצאתי ז'ורנלים ממש שווים, אז התחלתי לערבב בין ישראל להודו, גם בציורים.

 

יהללו שמך במחול — יהללוך יחוללוך

 

בכל מקום שבו שהיתי, סידרתי לי את פינת העבודה.
נרות, קטורות, ספרים, רמקול להגברת המוסיקה שהתנגנה ומילאה את החדר באווירה הנעימה הזו, כמו שאני אוהבת. ככה כשכל עולמי איתי, נתתי לנשמה לדבר את מעיינות היצירה, מלא לילות לבנים.

גם כי בהודו הכל נסגר מוקדם, וחשוך  וכולם מתפזרים לחדרים, וישנים בשעות, שבהן אני נוהגת עוד להיות, עד הקטנות . וגם כי בתנועה טבעית כזו זורמת, כשחווים בהתחלה את העוצמות, כשכל הנקבוביות נפערות, בתדר תמידי של השתאות, האלם מתחיל להפוך לאנרגיה מבעבעת, שרוצה לדבר ולפרוץ; אדמה, מים, רוח, אוויר אש ויש!!! 

ככה הגישה לי הדרך תיבת תהודה, מלאה אוצרות, בדיוק על מה שביקשתי להרחיב לנשמה; שמחת הגוף והנפש ואנשים מלב אל לב, להתרחב, בפינת העבודה שלי בזולה היפה, מול הים, על החוף, בקצה הסמטה. נולד הציור הראשון שלי בהודו .

 

הציור הראשון שלי בהודו

 

במהלך המסע פגשתי את ר'.  ר' הוא מלאך כזה, בן 21, היפי סטייל, חביב, ג'נטלמן, מתוק אמיתי. ביחד עלינו על הסליפר לבנגלור ,שהיה מלא רק גברים הודים, לא שיש ממה לחשוש אבל בכל זאת, שמחתי שבא איתי כי אחרת הייתי הזרה היחידה. אז אמרתי לעצמי "איזה יופי", שביום ההולדת של אבא שלי, הוא שלח לי מלאך ששם המשפחה שלו כמו שלי, והשם של אבא שלו כמו השם של אבא שלי. זה היה סימן לדרך צלחה.

אחרי מסע ארוך דרומה, התמקמנו בגסט האוס מקסים בטירומנוולאי וחלקנו דירה משותפת. ככה זה בהודו מיד מסתדרים על מה שהכי נכון. שכרנו אופנוע ביחד ויצאנו לטיולים באזור. בערב שישי הלכנו להתפנק במסעדה איטלקית טובה, עשינו קידוש שנינו ביחד, להרגיש את השבת שגם בהודו, היא תמיד מלכה. ככה אחרי שבוע מקסים, הוא הזמין אותי לבוא איתו לווטאה-קנאל, אבל אני רציתי להדרים הלאה. נפרדו דרכינו ולא ראיתי אותו יותר במסע. הוא מצלם נהדר, אז נשארו מלא תמונות, וטעם של חוויה ממש טובה. ככה, שני אנשים נפגשים לזמן קצר ומרגישים כאילו הכירו שנים, והוא בכלל יכול היה להיות הבן שלי, ואין גיל ואין הגדרות ואיך הן נעשות בכלל לא קשורות במסעות האנושיים.  

 

 

אז אחרי שטיילתי חצי שנה בג'ונגלים, בחופי פרא, ראיתי שקיעות וזריחות מטורפות, מצאתי סלע שיחבק אותי על גדות הגנגה, רכבתי על אופנועים בזוגות ובשלשות, ראיתי את מפלי האווטאר ואת הגנגה מעל ומתחת למים, נדלקתי מכל "הרויאל אנפילדים" שרצים לי מול העיניים ושוטפים לי את האישונים, חזרתי הביתה להמשיך את מסעותיי בחיים, והחזרה לארץ מהודו, איך לומר- ממש מאתגרת. רק אז באמת הבנתי למה מתכוונים. חשבתי על הילדים הצעירים שפגשתי, מתלבטים איפה לחיות, מה ללמוד, איך להתכלכל ולהתנהל בעולם מבלי להתבלבל.

 

"אמנם עשיתי את הטיול של אחרי הצבא אבל אני לא באמת בת עשרים"

 

הקשבתי להם וחשבתי לעצמי, שאמנם עשיתי את הטיול של אחרי הצבא אבל אני לא באמת בת עשרים. ואחרי ששחררתי את כל האחיזות מבחירה ושלא, בשנותיי חמישים, אני חוזרת להמשיך את סמדר ולהתחיל הכל מהתחלה. להם אמרתי, את מה שהוריי לימדו אותי מילדות, לאמן את עצמנו במיומנויות מגוונות, ולמלא את הסל באוצרות, לכל אתגר והזדמנות, שיהיה מעצמנו מה לתת בעצמנו. ההקשבה לנטיית הלב בשילוב שיקול הדעת, מובילים למקום מדויק ונכון, וכמה עוצמתי לצאת לדרך כשכל עולמנו נמצא כבר בפנים.

"כמה עוצמתי לצאת לדרך כשכל עולמנו נמצא כבר בפנים"

 

אחרי כל הסיבוב הגדול שעשיתי, מחלום הילדות להיות רקדנית מקצועית, אני מממשת כמו צוואת חיים את הרצון " לרקוד את החיים – עכשיו!". אז ברור שאף פעם לא מאוחר, ואיזה כייף שאנחנו כאלה מגוונים, ואם נתבונן לאחור נראה, שיש מהות שנשמרת בעשייה שלנו, ורק הדוגמאות בדרך משתנות.

ממש עשו לי חשק, המקסימים האלה, לפתח איתם פרויקט בהודו על השיבה משם.

והפרויקט האישי שלי, הוא הציורים. הציורים שלי בדרך כלל מאוד קטנים. הם נרקמים על משטח שקוף ודק של מעטפית בולים, שהשירות הבולאי שולח לכמוני, אספנים. שקוף זה מרחב אור עבורי, שכולל את כל הקשת גם יחד ועובר דרככם-דרכי. יש משהו עוצמתי בצמצום של שטח היצירה ,בשבריריות של החומר לעומת ההתרחבות האינסופית שמבקשת להתקיים בציור. מחברת ניירות למהות אחת, שלוקחת אותי למסעות בעולמות אחרים, מכניסה אור לכל ציור ,מתקשרת את הפרטים הקטנים, שבהם נמצא אלוהים.

ביצירה ובהתבוננות יש ממד מרפא, תרפויטי. כמו דלתות רבות שפותחות את אותו הבית. האומנות נפרמת, נרקמת, מחברת מחדש בין המוכר, הבלתי ידוע והאפשר, נעה בין ובתוך נבכי הגוף, הנפש והנשמה. מתכלה וחוזרת לאדמה. מאפשרת מבט מבחוץ פנימה ולהפך, אינסוף מסלולי התבוננות בעיניי המתבוננים.

ככה בדרכים, משלבת בין הריקוד, הציור והמילים; בכל יצירה יש מהות המהווה עבורי הזמנה לעצירה, להתבוננות, ללמידה, להיזכרות, לתיקון, לפעולה, לניקוי אנרגטי, לריפוי, להרפיה. לכל אחת מהיצירות שלי כתבתי תובנות מסיפורי דרך, והקדשתי פסוקים מספר תהלים, שנקראו בקולות ובצלילים.

אף פעם לא עלה בדעתי לעשות תערוכה, ועכשיו, היא נולדת בעצמה, עם אנשים נהדרים שהולכים איתי עכשיו כברת דרך במסע, לכם מודה אני מודה. 

הודו הגישה לי מרחב להמשיך וללכת,  ולחוות את המנסרה הפנימית והחיצונית, בשלל צבעי הקשת.

 

"לחוות את המנסרה הפנימית והחיצונית בשלל צבעי הקשת"

 

התערוכה נולדה מקולות הנשמה, והרבה בזכות המשובים היפים שקיבלתי מאנשים שפגשתי בדרכים. זו תערוכה שבאה מהתמימות של החיים.  ממש בימים אלה, משיקה את הפרויקט בהדסטארט להפקת התערוכה וספר האמנות שמאגד את כל היצירות. הכי רוצה, שתאהבו את היצירות, שהן תיגענה בכם עמוק ונעים. שניפגש פנים אל פנים, ושביחד נאיר לאנשים ולעצמנו את הדרך מבחוץ ומבפנים. 

 

לתערוכה קראתי, "יהללו שמך במחול — יהללוך יחוללוך", והיא שיר הלל והודיה, לאור, לאהבה, ולנפלאות החיים, שמחולל אלוהים. זו גם מטרתי-מטרתה, להאיר ולאפשר גם לאחרים, לעצור, לראות, לרפא ולפעול. להתחבר בשמחה אל האור. בחיים הפנימיים מתרחשות תגליות נפלאות ,המאפשרות לנו לדעת את השמש, את הכוכבים, את אלוהים את ספרי הקודש ואת מי שאנו אוהבים .הדרך מזכירה לנו, שקבלת האחריות על היותנו בני אלוהים, פירושה קבלת המובחר שמציעים לנו החיים (סטלה טרול מאן). 

התמיכה בפרויקט בהדסטארט, זו תמיכה בחלום, שמוליד אוצרות מנייר -ראו בתשורות.   מזמינה אתכם לצאת איתי למסע, לקחת חלק פעיל וממשי בהוצאת היצירה אל האור. להתחבר, להתאהב, לשתף  ולתמוך בפרויקט מכל הלב.

מאחלת ימים יפים ושבת של שלום.  

 

לחצו כאן לתמיכה בפרויקט "יההלוך יחוללוך"