אשריאל בן 32, נשוי למעין, בת 24 ולכבוד ירח הדבש שלהם, הם בחרו לצאת מאזור הנוחות - ולצאת למסע טרמפים בהודו! ואנחנו זכינו לתיעוד החוויה הקסומה הזו על ידי כתיבתו המגניבה של אשריאל, ביומן מסע מרתק – קבלו את הפרק השני, בו מחליטים השניים לצאת משביל החומוס
״אני מאוד אוהבת חומוס אתה יודע, אבל לא בא לי על השביל. מתוייר מדי״..
״יודעת מה? קנית אותי עם החומוס מסאלה״ אני עונה לה ובכלל מפנטז על פיצה ומתחיל תוך כדי לעשות את הסוויצ' בראש שדיברנו עליו … אחלה מתנת יומולדת קיבלנו בעקיפין מהגוץ שנראה פתאום שמגיעה לו תודה. והנה, מתחילים את הודו האמיתית.
למי שפספס את הפרק הראשון לחצו כאן
כתב: אשריאל אשוש | עריכה: סיגל קריב
אז מושישט ברחנו לנגאר שבעמק קולו והתחלנו את מסע הטרמפים שלנו. בגלל שהודו כל כך גדולה, כל העניין של הטרמפים הוא דינאמי: יש מקומות שבהם אין לאנשים מושג מה אתה עושה – ויש מקומות שבהם עמדנו יחד עם מקומיים שהכי טבעי להם להגיע בטרמפים הביתה בסוף היום.
בנאגאר לא בדיוק הבינו מה עשינו ומשלחות ויחידים באו לנסות לברר באנגלית עילגת יותר ועילגת פחות מה עובר עלינו ובאיזה תנאים לאשפז אותנו. אנחנו, מצידנו, ניסינו להסביר, עמדנו בלחץ וגם סירבנו להתאשפז – עד שהם כבר קלטו שאין עם מי לדבר והמשיכו לדרכם.
דיי מהר התחילו לעצור לנו אבל לאו דווקא כדי להעלות אותנו, אלא גם כדי להתעניין מה אנחנו עושים בצד הכביש. מתישהו העניינים התחילו לזוז – ויצאנו לדרכנו לכיוון כינור.
בדרך לכינור עצר לנו איש התפוחים. למה קוראים לו ככה? שאלה טובה. כי באמצע הוא עצר איפשהו, הלך וחזר עם ערמה של תפוחים והמשך הנסיעה היה הרבה יותר טעים. זה למה.
בהאני, כפר כינורי מתוק שהגענו אליו, היינו התיירים היחידים ברדיוס לא מבוטל. באחד מהטיולים שלנו הגענו לגג של השכונה. שבה נמצאים כל המי ומי ומי ומה. הגברים יושבים במעגל ומשחקים קלפים בנחת בזמן שהנשים מפטפטות בקולניות ומטפחות אחת את השנייה..
ואז הגיעה מעין (אשתי והצלמת) והחגיגה התחילה. בזמן שאני יושב לי בודד, עם חבורת גברים נעימים אך שתקנים. כל נשות השכונה פשוט הקיפו אותה בשמחה וצהלולים. כשעה הודית לאחר מכן היא הייתה נראית כמו כלה הודית בשבוע הנישואין שלה. עיטורי חינות מכף רגל ועד ראש לקים צמות ושאר פינפונים.
משם הגענו לסרהאן – כפר נחמד שמנסה להתפתח ולהיות יותר תיירותי – ללא הצלחה. מה שנתן לנו את כל הכפר לעצמנו, לבינתיים. ישנו במנזר עם קירות בעובי מטר ומנהל עייף עם אדישות בעובי של 3 קירות לפחות.
יום למחרת, רצינו לעשות גרבליים – סימן רשום (גרביים שוות שהוספנו להם סוליה וזה הכי כייפי בעולם להסתובב עם זה). אז אחרי שמצאנו את הגרביים המיועדות התחלנו לחפש סנדלר ומצאנו את ראג'ו (שם בדוי – אנחנו לא באמת זוכרים איך קוראים לו), שהתברר כסנדלר מוכשר ופיקח, שמהר מאוד הבין מה אנחנו רוצים ובסופו של דבר יצאו אחלה גרבליים. בלילה בחדר לבשנו אותם וביצענו את ריקוד הגרבליים המפורסם שלנו. אבל זה לסיפור אחר…
הסיפור של ראג׳ו הוא סיפור איש,י אבל בעצם הסיפור של הודו כולה: הוא במקור לא מסרהאן, הבית שלו נמצא כמה ימי נסיעה ארוכים משם. הוא התחתן ומהר מאוד הלך לחפש היכן לפתוח חנות, מצא את סרהאן והתמקם. יש לו שני ילדים מוצלחים סטודנטים – (מזכיר קצת את דור ההורים שלנו, שלא הפסיקו לנדנד לנו ללמוד ולא להיות כמותם – מה שבדיעבד לא באמת הציל אותנו מחיי רעב וחרפה כמו שהמציאות מוכיחה לצערנו).
לענייננו, במשך כבר 28 שנים ראג׳ו זוכה לראות את המשפחה שלו בערך חודש בשנה. זה נשמע לא נורמלי, אבל סיפורים כמו שלו יש מלא בהודו. העבודה בהודו, תופסת יותר חשיבות מאשר חיי משפחה בריאים, מסתבר.
עוד דבר מעניין, הוא הקטע של העובדים הזרים הפנימיים (שבאים ממדינות יותר עניות בהודו). אפשר לראות אותם בכל סוגי העבודות הקשות של תשתיות, סבלות בנייה ועוד. אז בסרהאן בגלל השיפוץ של הרחוב הראש,י ראינו אותם בהמוניהם – גברים ונשים (לעיתים עם ילדים על הגב ובד"כ גם עושות את העבודות היותר בזויות וקשות)
הם מגיעים לתקופות ארוכות, מהמדינות שלהם – לכל מקום שנזקקים להם. מקימים מן שכונות של פחונים ואוהלים, לצד אתרי העבודה. כל מה שהם זקוקים לו, זה מקור מים. את כל השאר, הם מאלתרים מאפס, בכמעט כלום ציוד והמון פשטות קיומית. וכך הם מקימים שכונות זמניות/קבועות לתפארת.
וככה הם חיים להם, תקופה שנעה מכמה חודשים לכמה שנים טובות, חיים ארעיים, חיים של עובדים ״זרימקומיים״ שחיים בשולי החברה והדרכים, בלי למשוך יותר מדי תשומת לב. ובאותה נשימה בידיים החשופות שלהם ותוך כדי נשיאת תינוקות וגידול משפחה, הם בונים/ות את מערכת הדם וההובלה ואת מיליוני התאים של הגוף העצום הזה שמתפתח וגדל לאיטו ללא-הרף, הלא הוא מאמא-אינדיה!