משבר הארבע

כתב: אסף שגב

ארבעה חודשים כבר שאני פה.
לפי התאריך לפחות. אחרת אין שום סיכוי לעקוב, הודו היא חור שחור של זמן. מי יודע בכלל איזה יום היום? מה השעה? מתי פורים? כמה כמה יצא בדרבי? אין מעקב. ואז מגיע שישי, כל היהודונים יוצאים מהמחילות ומתכנסים לשיר מלאכי השלום בבית חב"ד ולשתות וויסקי זול עד לא ידע.

פתאום נפלה עליי "שבזה". נהייתי פז"מניק של טיול. משבר הארבע קוראים לזה בטיול. זה אשכרה מונח מפורסם פה בהודו. איפשהו אחרי ארבעה חודשים נופלת עליך איזו ירידת מתח כזאת, הרגשה נוראית כזאת ששום דבר כבר לא יכל להפתיע אותך יותר. שלשום בג'ייפור, פיניתי דרך במדרכה לבן אדם שרכב על פיל. כן כן, כלי תחבורה לגיטימי בג'ייפור. זזתי הצידה ונתתי לו לעבור. בארץ אם אני רואה תוכי על עץ אני רץ לקרוא לחברים שיתלהבו איתי, פה אני חולף קופים גמלים ופילים וזה לא גורם לי להסיט את הראש בכלל.
אז משהו בסף הריגושים קצת מת, הגיע לקצה, נמתח במשך תקופה עד שנקרע.

 

"משהו בסף הריגושים קצת מת"

 

גם את הערך לחופש איבדתי. אני מרשה לעצמי להתלונן יותר, להתאכזב יותר, להתגעגע לשגרה בארץ. מה הייתי נותן עכשיו בשביל שבוע בבית ולחזור. לבוא לאכל קצת חרא ולהחזיר לעצמי את הערך לחופש.

הלוואי והייתי מסוגל למחוק זכרונות. כל נוף יפה שראיתי, אטרקציה מטורפת שעשיתי, אנשים טובים שהכרתי, לתת איזה "דיליט" קטנצ'יק כזה. לתת לי לחוות שוב כל דבר מהתחלה, להסתכל על כל דבר כמו תינוק, כל דבר לראות בפעם הראשונה. בלי היכולת הנוראית להשוות כל דבר למשהו אחר. "לחיות את הרגע" כמו שאומרים. קשה להתלהב כשסף הריגושים בקצה.

פתאום גם קלטתי, שהתחלתי למסגר את עצמי. איזה חכם סיפר לי פעם, כי האויב הגדול של האנושות הוא חוסר היציבות. בני האדם הם חיות טרף שבאו מן הג'ונגל, אין הבדל קיומי בינינו לבין נמר, חוץ מזה שאותנו בייתו ואילפו, והפכנו עם השנים לחיית פרא בתוך כלוב. 
אבל מה עם היצר הפראי? האם הוא נשאר? האם אנחנו יכולים לחיות ללא מסגרת?

 

"אבל מה עם היצר הפראי?"

זו שאלה שהעסיקה אותי מהרגע שדרכתי בטרמינל בבן גוריון. הדחף הזה שטמון בכל אחד מאיתנו לברוח מהיציבות, להרחיב עוד ועוד את גבולות הכלוב ולתת לפרא שבנו לצאת. 
זה לא גן עדן כמו שמספרים, גבולות נוצרו לא סתם כך, יש סיבה שילד הולך לגן ואבא הולך לעבודה. כל אחד יודע להתלונן על כך שהשגרה שלו משעממת, אבל עצם היותה שגרה הופך אותה למשעממת. והנה אני, ארבעה חודשים בצד השני של הגלובוס ומתגעגע פתאום לעבודה שלי, למיטה שלי, לחברים שלי, לחתולה שלי, לקפה שלי, לכל מה שהיה מובן מאליו כל כך בתוך אותה שגרה משעממת. יום אחד קם אדם בבוקר,  ומתנפץ לו המיתוס הזה בפנים כמו מסטיק שמנפחים לבלון, נופלת התובנה העצובה הזו שעם כל הכבוד לרצון להתפרע, נרצה תמיד להניח גבולות. ואולי, אולי אותו רצון חזק לברוח מהשגרה מתגמד ליד אותו רצון לשוב אליה.

בתום משחק פיצוחים קשה עם תרמילאית פה, גילינו שאנחנו מכירים מהצבא. כוס אמא שלה, היא הקיאה לידי בהפלגה לקפריסין, לא זיהיתי אותה בלי חברה מאחורה תופסת בשיער שלה ומביאה לה מים. עוד לא נולד הישראלי בטיול שאין לי לפחות חבר משותף אחד או קשר כזה או אחר אליו. אירופאים מסתכלים מהצד בשוק, איזה בריטי אחד פה חמישים שנה גר במנצ'סטר בלי לדעת מי השכן שלו למטה.
אולי זו הסיבה שישראלים אוהבים לצאת לחו"ל כל כך, כמה אפשר לחיות בתוך הקיבוץ הגדול הזה. תחושת החנק הזאת גורמת לנו לרצות לברוח. לקחת אוויר. המדינה קטנה מידי בשביל כמות האמוציות שמכיל כל אחד בה, צפוף פה מידי מרוב תככים, מעייף לרוץ במירוץ הקומבינה של המדינה הזאת שלנו, שפעם היא אמריקה ופעם היא סעודיה., סף הריגושים שלנו בתחתית בארץ. זה לא כמו הדור של פעם שידע לאכל חרא וגם לברך עליו, אנחנו יודעים שבמקומות אחרים טוב יותר. העולם שלנו פתוח, אנחנו יודעים הכל, ומי יודע אם זה טוב בכלל. הרי הסיבה שאני יודע שבמקום אחר טוב יותר זו הסיבה המרכזית לכך שאין לי חיוך על הפנים במאה אחוז מהזמן, כמו לילד שגדל בכפר בזימבבואה וחוץ מהצריף שלו וכדור כדורגל עשוי גרביים לא מכיר כלום.

ואז מגיע הרגע הזה. שסיימת לפרוק בפתקים של הפלאפון את כל סערת הרגשות שטמונה בך, שרק בכתיבה באמת יכלה לצאת החוצה. קורא הכל מההתחלה, ושואל את עצמי- אני נהנה בכלל? את כל הטקסט הטבעתי בבאסה, עוד קצת והייתי גם מכניס את ביבי למחשבות שלי. מה עשיתי בכלל בשבוע האחרון חוץ מלישון, לאכל ולהצטלם עם רוזנצוויג?

"עוד קצת והייתי גם מכניס את ביבי למחשבות שלי"

אולי זה באמת לא טיול כמו שכולם אומרים. אולי זה באמת מסע, תהליך. אם הייתי מאושר כל היום הייתי לומד משהו בכלל? 
אולי הגעגועים הביתה מבשרים רק דברים טובים. זה רק מראה ששם זה המקום שלי, המקום האמיתי שלי, המקום שבאמת, בלב מלא ושלם הכי טוב בשבילי. לא הודו, לא ויאטנם, לא תאילנד, לא קוריאה, לא קמבודיה ולא נפאל.
כמה צריך להתרחק לפעמים בשביל לקבל את התמונה הרחבה, חיים שלמים העדשה שלנו בזום אין, והנה התרחקנו קצת, יצאנו קצת החוצה, מהעץ היפהפה שמולנו, וקיבלנו את הנוף הרחב.
וגם שהבטחתי לעצמי לא להגיע למסקנות כאן בהודו, הרי עודף הזמן לחשוב רק עושה סלט בראש פה, ולמרות זאת הגיעה אותה מסקנה נפלאה, אני אוהב את החיים שלי בארץ. לפעמים אפילו יותר מידי, מספיק בשביל לפגוע לי בחוויה פה. אז עם הרבה שמחה שמהולה בקצת עצב, אני מרגיש טוב מתמיד.

 

 

אחלה הודו שבעולם.

 

קטע זה אחד מיני רבים שהניב עבורי הטיול, שכלל בין היתר מדינות רבות ומגוונות. היום, אחרי כמעט שלושה חודשים בארץ אני עוד בהתאוששות, מפורר ומקלף עוד שכבות של זיכרונות, ובלב עוד נותרה הבטחה- לשוב בעתיד חזרה.

מוזמנים לעקוב אחר הבלוג(אסף שגב) וליצור קשר דרך הפרצוף-ספר. קאטם.