עם מצלמה ביד (ועוד כמה דברים..) החליטה יוליה לנסוע להודו ולתעד את כל מה שהיא רואה. בקרוב תעלה תערוכה עם תצלומיה. להלן כמה מהם, מלווים בקטעים שכתבה
יוליה ספקטור, 33, מגבעתיים, נסעה להודו לצלם. היא חוותה משבר, אותו החליטה למנף לכדי נקודת פתיחה חדשה בחייה. היא ארזה את דבריה והלכה כנגד כל מה שציפו ממנה בני משפחתה וחבריה.
בשביל יוליה, המצלמה מדברת והיא צילמה כ-6000 תמונות, שמציגות את השינויים שעברה ואת דרכי ההתבוננות שלה על החיים, על הזמן, על בני אדם וכו'.
להלן כמה תמונות שצילמה בהודו, מלוות בקטעים שכתבה:
6.2.2014
איפשהו באמצע הלילה התעוררתי וחייכתי לעצמי בגלל החלום המקסים הזה שהיה לי על כך שנסעתי להודו… ואז נפל לי האסימון
16.2.14
בוקר. חוף ים… קודלי.
רצועת חוף קטנה שמתפרסת על כחצי קילומטר ומכילה גסטהאוסים, בתי קפה, חנות בגדים קטנה על צלע הר, מכולת שעוד לא גיליתי את מיקומה הסודי ומרכזי יוגה למיניהם.
שבוע וחצי בהודו מרגיש לי כמו רגע ועם זאת כנצח… הודו היא דבר והיפוכו, אין בה היגיון.
טוב, רע, מפחיד ומרגש, עצוב, שמח, בודד ומוקף באהבה. הכל ביחד בונה ומעצב את פיסת העולם המופלאה הזו.
פרה מצד אחד, כלבלב חמוד מהצד השני, ים לפניי ועוד שני הודים קטנים שמנסים למכור לי משהו…
שואלים איך פה ואני, איני מצליחה להגדיר. מחשבות רבות חולפות בראשי ואת רובן אני מחליטה להשאיר לעצמי ולא לחלוק אפילו עם העמוד הלבן של יומן המסע…
4.3.14
איפשהו בין לבין…
טיול כל כך מרגש, מלא בתהפוכות וגילויים חדשים. אתה פשוט לא יכול לצפות כלום. כל חצי שעה משתנה התוכנית , כל יום אתה מגלה דברים חדשים על עצמך ועל העולם ופוגש אנשים חדשים.
אין לי תוכנית ואין לי מושג לאן פניי מועדות מכאן והילך. יש רעיון כללי אך אני איני מטרידה את עצמי בזוטות של תוכניות מפורטות, שכן הן ממילא ישתנו במהרה.
שיעור נוסף מהודו: היכולת לשבת שעות במקום אחד ופשוט ליהנות מהמתרחש או הלא מתרחש, מבלי לרצות לזוז לאנשהו כל הזמן…
אה ועוד דבר, שני הדברים הכי מצחיקים הם: אנשים מתעטשים ואנשים צוחקים.
12.3.14
פושקר הקסומה עם האנרגיות הרכות והחיוך המציף.
אחרי מסע בן יומיים, ברכבות מלאות הודים, מוכרי צ'אי שמתחילים לצעוק "צ'אייי צ'איי צ'איייייי" בשבע בבוקר ונרגעים רק בשעות הקטנות של הלילה.. האוכל גרוע ואני מוצאת את עצמי חיה על סוגים שונים ומשונים של לחמים ומאפים… מה שנקרא, פחמימות ממוקדות מטרה.
נשים הודיות עם סלי פירות על הראש ובחורים צעירים שמנסים למכור לנו מחזיקי מפתחות וחבילות קלפים.
אנחנו מבלים שעות על מדרגות הרכבת עם צ'אי וסיגריה, צופים ומריחים את הודו חולפת על פנינו. גומעים אותה לתוכנו. בלילה הירח והכוכבים מתפזרים מעלינו וכמו ילדים קטנים אנחנו מביטים בהשתהות לשמיים.
כשאני מנקה את עצמי עם מגבון לח אני מגלה שכבת אבק רצינית שמאיימת להפוך את צבע העור שלי להודי מובהק.
אפילו בחמש בבוקר כשהעולם עדיין נם את שנתו, פושקר מקבלת אותנו בזרועות פתוחות, בצורת ריקשה, אליה אנחנו נדחסים שישה יחד עם כל הציוד, וכך מקופלים, אחרי 30 דקות של כביש מתעקל ושבור, אנחנו נוחתים למרגלותיו של מלון אואזיס שמקושט בעשרות נורות צבעוניות.
נוחתים לשינה, 3 על מזרון שהציעו לנו החברים החמודים באחד החדרים וברגע שהגוף נכנס למצב מאוזן , אני שוקעת עם חיוך לשינה עייפה חסרת חלומות.
העיר של אלדין אני קוראת לה. מלאה סימטאות קטנות, בזאר סחורות מתפרס, מרפסות צבעוניות , דוכני צ'אי עם שרפרפי במבוק וגגות מקושטים בדגלים קטנים שמתנופפים ברוח ומשקיפים על האגם המופלא שנפרס במרכזה של העיר.
25.3.14
וראנסי…
הייתי חולה לפני הנסיעה, הרגשתי אותה קוראת לי ובולעת אותי באנרגיות שלה ממרחקים. מגיעה ומגלה את השקט בתוך ההמון. האנרגיה כבדה מדי ואני מנסה להבין את הקושי שיש לי איתה.
כזו סוריאליסטית וראנסי… גופה נשרפת, גפיים אדומות מדם ודמות גוף עם ראש נעלמת אט אט בלהבות. מטרים מספר משם מתקלחים גברים הודים מאושרים והנשים קופצות ראש למים… יום כביסה היום ומטרים ספורים לאחר מכן נפרשים אל מול עיניי סדינים לבנים כשלג… הכיצד כה לבן בכל הזוהמה הזו?
משהו לאכול? צ'אי? דוכנים פזורים במעלה המדרגות לצד מיטות מנוחה עליהן ישובים באבות שונים ומשונים… סירות תיירים מציעות סיבוב ומבט מהעבר השני, בניינים צבעוניים וציורי קיר מרהיבים של האלים המחייכים שלהם…צבעוניות כה רבה לצד זוהמה, לכלוך וריח של גופות נשרפות שנישא באויר.
זה יותר מידי בשבילי. כבד ובלתי ניתן להסבר הגיוני. בפעם הראשונה בחיי ראשי מתחנן לשקט שבמדיטציה. אני ממעטת בדיבור ומרגישה את רגליי הופכות לעופרת עם כל צעד שאני עושה. הערב מגיע ואני נרגעת מעט בין קירות הגסטהאוס, מרגישה שלווה יותר אחרי המדיטציה והפרידה משמש היום המיוחד הזה…
משום מקום מופיעה אישה צרפתיה משוגעת ומעורערת שמספרת על שני ניסיונות אונס שהיא חוותה, באנגלית שבורה ועיניים מתרוצצות לכל עבר. לאט לאט היא נרגעת ושוקעת בשטף הדיבור המתחלף… סיגריה, מעט ויסקי והיא מחייכת אל השמיים. היא מטישה ושואבת ואני תוהה מדוע נשלחה והגיעה אלינו דווקא כאן ועכשיו…קיטש רוחני שכזה… ופתאום אני מקבלת תשובה לשאלת הקושי שעוטף אותי כאן, כמו תפוח שמתרסק על ראשי בחבטה עמומה, וראנסי היא שיעור ברגישות… גם בזה אני מביאה את עצמי אל הקצה, מגיעה למקום כה טעון רגשית, כה עוצמתי ועמוק… טוב ורע אינם קיימים כאן, קדושה היא עניין אוניברסלי שנשפך מכל שער על נהר הגאנגה… היא עוטפת את כולך ומכלה אותך עד תום…פושטת את כל ההגנות ומעניקה לך את השיעור הכי קשוח והכי אוהב שניתן.
וראנסי… מה אומר… היא כל מה שציפיתי לו והיא הפתעה גמורה שלחלוטין הפילה אותי מהרגליים…
23.4.14
דרמסאלה…
סוף סוף שקט בלב וחיוך על שפתיי. עוד אבן דרך שמסמנת לי שאני בכיון הנכון. תחושה של שקט ורוגע, אושר וציפיה לעתיד לבוא…
בנקודה זו בחיי, שלושה שבועות לפני החזרה הביתה, אני מוצאת את עצמי שלמה ומאושרת. כאן אני מקבלת את הכוחות להמשיך, זהו המקום הטוב ביותר לקבל תשובות, כאן מגיע הסיכום העצמי והמסקנה מה דרוש לי על מנת לחייך אל העולם ולהיות מאושרת. כל רגע משאיר את חותמו ומוביל אל העתיד שנבנה צעד אחר צעד, עקב בצד אגודל. אין לי תוכניות ברורות של ממש. יודעת את תאריך החזרה הביתה, משם הכל נראה די מעורפל ויתבהר ככל שיתקרב המועד.
אחרי השנתיים האחרונות, בעודי בוחנת את פירות התהליך שעברתי, אני מבינה ומפנימה שעבודה קשה אכן משתלמת ביותר. רק צריך לזכור לחייך תוך כדי תנועה.
למדתי להקשיב לעצמי, למדתי לבטוח בתחושות שלי ולהקשיב ללב, למדתי להסתכל לאנשים בעיניים, למדתי לצחוק על עצמי ולא להיות מובכת מרגעי טמטום. למדתי לדבר, למדתי לא להתבייש ולומר את אשר על ליבי, למדתי לא לפחד (כמעט)… למדתי לחייך לעצמי ולבכות כשבא לי, למדתי שאני אמיצה, למדתי שאני חסרת סבלנות, למדתי למצוא שקט בתוך ההמון, למדתי אינטימיות, למדתי סקס, למדתי אהבה של כאן ועכשיו…
למדתי קצב מוזיקלי, למדתי ליצור תכשיטים, למדתי לג'נגל (בערך), למדתי לציירף למדתי לנגן, למדתי לשיר בקול שני ושלישי, למדתי לצחוק מהבטן, למדתי פשטות, למדתי צניעות וענווה, למדתי עקשנות וותרנות, למדתי לשחרר… למדתי לעשות יוגה ומדיטציה, למדתי רייקי, למדתי על הוריי ומשפחתי, למדתי על אחי, למדתי על חבריי, על מכריי ועל אהוביי, על שנואיי ושונאי, למדתי על האלוהים שלי… אלוהיי היקום והאלוהים הפנימי שלי… אחד הם ונפרדים באמצעות גופי הגשמי בלבד…
למדתי שהמוח והמחשבה הן בבטן ושהתודעה היא בראש… למדתי את העבודה על מנת לאחד בין השניים…
הטבע במקום הזה נוסך בי שלווה ורוגע… הרים גבוהים שמקיפים בחומת ביטחון נעימה, שמש מלטפת, פרפרים לבנים וכתומים שעפים לשמיים, נשרים חגים מעלי ואני שרועה על שמיכה דקה מחפשת צורות בעננים הצמריים… העצים רוקדים ברוח והציפורים שרות את שיר האביב… בתים קטנים וצבעוניים, אנשים מחייכים, צלילי מוזיקה נעימה נישאים באויר, היום מתקרב לסופו… עוד יום מופלא בחיי עליו אני מודה ליקום המופלא הזה…
הדפים נגמרים, נשאר מקום לעוד סיפור אחד… כל החיים שלנו הם תהליכים, בכל יום תהליך מסתיים ומתחיל חדש, בכל יום תהליך אחר מגיע לשיאו או דועך. סיפור אחרון כאן וסיפור חדש בספר אחר… סיכום של מסע ותחילת ההמשך. אמצע חיים, אמצע תקופה… זרימה בלתי פוסקת כמו מים שאינם פוסקים לעולם מלנוע ולהשתנות, מתאימים את זרימתם לסביבה המשתנה, סלעים עולים מעלה, גדת חול נשברת, דגים שטים נגד הזרם… העוצמה הבלתי הפוסקת הזו…
דרמסאלה…. מה אומר, חוויה כה שונה מכל מה שהיה עד כה… מקום כל כך מתאים לסיכום הביניים הזה…
תודה לך הודו על שעטפת אותי בחיבוק חם ואוהב, על שהזכרת לי את כל מה ששכחתי ולימדת אותי את מה שהייתי צריכה ללמוד על מנת להיות בן אדם שלם ומאושר…
14.5.14
דלהי…
מחר הביתה.
וואי, תכף נגמר… איך עבר כל כך מהר?
תודה לך הודו…
על כל שאלה ששאלתי, ענית לי.
כל שהייתי צריכה וכל שביקשתי נתת לי (לו יהי לו יהי וכך אכן היה(
הגשמת לי המון חלומות וניקית ממני את כל הסיוטים.
לימדת אותי לחייך מהלב ולצחוק מהבטן (ככה כשממש כואב)
לימדת אותי שקט ושלווה.
לימדת אותי אהבה…
בשיעורים שהעברת לי היית קשוחה לעיתים (כדי שאבין ואפנים) אך מוסר ההשכל תמיד לווה בחיוך וקריצה של עידוד.
לקחת ממני את הפחד והענקת לי רצון ואומץ.
שלחת אותי להרפתקאות וקראת עליי תיגר כדי שאדע שאני מסוגלת.
הראת לי את המראות היפים ביותר (גן עדן זה כאן רבותיי) והענקת לי חוויות מדהימות (מזל שיש ששת אלפים תמונות(.
הכרת לי אנשים נפלאים שנכנסו לי ללב מהרגע הראשון והזכרת לי אנשים אהובים (ועד כמה הם באמת אהובים) אליהם אני כל כך מחכה לחזור…
כזו את הודו, קשוחה ואוהבת.
בלתי ניתנת להשוואה או הסבר הגיוני וקצר.
את תמצית של הכל אך חיים שלמים לא יספיקו כדי לגלות ולהבין את כולך.
תודה לך הודו… אני עדיין לא מעכלת שעברו שלושה וחצי חודשים… מצד אחד מהר מדיי ומצד שני נראה כמו חיים שלמים…
אז איך מסכמים ועונים על השאלה "איך היה לך בהודו?"
חודש שברתי את הראש בניסיון לתמצת את הודו להסבר הגיוני שיקח פחות משבוע רצוף… בסוף הבנתי שאי אפשר להסביר…
אז החלטתי שהכי פשוט יהיה להראות… לחזור הביתה, לחייך, לחבק חזק חזק ולהמשיך לחיות… או להתחיל חיים חדשים… אבל זו כבר רק סמנטיקה כי זו גם התחלה וזה גם אמצע וגם סוף. מעכשיו זה פשוט הולך להיות הרבה יותר מהמם, מאתגר, מעניין, מצחיק ושונה…
בסוף כולם עוד ירצו לבוא לכאן… ובצדק!
הודו אהובתי… אני אחזור (מקווה שבקרוב(…
יאללה הביתה… אהוביי, התגעגעתי 🙂
ב-31 לדצמבר תפתח תערוכה עם תצלומיה של יוליה, בגלריה העירונית, של גבעתיים – מכון המים.