חוץ מנופים, מקדשים ופרות ברחוב, יש בהודו גם צדדים פחות משמחים, כמו ילדים שחיים בצל עוני ויתמות. כתבתנו יצאה להתנדב בבית יתומים שנותן עוד סיכוי לאהבה ולילדות נורמלית לילדים שלא שפר עליהם המזל, וחזרה עם כמה תובנות חדשות ורצון עז להפיץ את בשורת ההתנדבות.
כששמעתי את צמד המילים "בית יתומים" מיד עלו מול עיניי סצינות קורעות לב מתוך "אוליבר טוויסט" של צ’רלס דיקנס: בכי, הזנחה, ילדים בסחבות בלויות ועוד שלל אסוציאציות עוכרות שלווה ומצברוח.
אבל כשהגעתי לבית היתומים "אננד דהם" (שמשמעותו היא מעון הברכה)בקושלה אשר בדרך לואשישט, כל האסוציאציות והדימויים הקשים פרחו ונעלמו: בית היתומים הזה כל כך מיוחד ומלא שמחת חיים, שלרגע שכחתי כי מדובר באוסף של ילדים שהספיקו בשנות חייהן הקצרות לצבור סיפורים קשים שהיו מספקים חומר לאינספור טלנובלות. ילדים שבמקרה הטוב איבדו הורה אחד ובמקרה הגרוע את שניהם, וחיים את חייהם בקרב ילדים אחרים כמותם תחת חסותן של שתי מטפלות: ראג’ ונארבטי.
סיפורים שיגרמו לערוץ ויוה להחוויר. אחד היתומים ב"אננד דהם"
מי שקיבלה את פניי בדקות הראשונות היתה ראג’, אחת משתי האחיות שלקחו על עצמן את עבודת הקודש של טיפול בילדים ועושות זאת במסירות אין סופית. ראג’ עשתה את כל הדרך משימלה למנאלי לאחר שקראה בעיתון כי עומד להיפתח בעיר בית יתומים. "כולם הם ילדיי", היא אומרת, כשלחיקה ילד בן 3 וחצי שקורא לה "אמא" ומסרב לשחק עם שאר הילדים במקום.
כששאלתי קצת על הנסיבות שהביאו את הילד שצמוד אליה לבית היתומים, הצלחתי להבין למה סמיר נצמד ולא מרפה מראג’: אביו רצח את אמו וכעת הוא מרצה מאסר בכלא לאחר שהורשע. סמיר כמובן נותר לבד. סיפורים קשים דומים ואחרים סופרו לי בצער רב על ידי האחיות, אך יחד עם הצער וההשתתפות בכאב, ניכר שכל רגע שלהן מוקדש לעשייה ולאנרגיות חיוביות: מקבלת הפנים הלבבית לה זוכה כל ילד, דרך האוכל שהילדים מקבלים וכלה בתשומת הלב והאהבה הרבה שמוענקת להם ע"י הצוות במקום בשעת משחק משותף.
המירוץ למעון. ראג’ ונארבטי בעוד יום של נתינה בבית היתומים
יחד עם ראג’ ונארבטי, עובדות בבית היתומים מספר סטודנטיות מקומיות שרואות בפעילות בבית היתומים שליחות של ממש. בנוסף להן, לוקחים חלק בטיפול מתנדבים שמגיעים למקום לאחר ששמעו עליו מפה לאוזן.
ביום הראשון בבית היתומים הצטרפתי לדיוויד ורייצ’ל – זוג אמריקאי שהגיע להודו במיוחד כדי למצוא מקומות להתנדב בהם. הם באו ערוכים למשימה עם חוברות צביעה, בריסטולים ושאריות בדים ודבק כדי להפעיל את הילדים בפינת יצירה עם שלל ציורים והדבקות פרי דמיונם. רייצ’ל, שיננית במקצועה, הגדילה לעשות והפגינה תושייה ותכנון לטווח רחוק, כאשר כינסה את הילדים להסבר על חשיבות צחצוח השיניים. רייצ’ל ערכה לילדים הדגמה אישית של צחצוח שיניים וחילקה לכולם מברשות שיניים ומשחה. הילדים, שישבו מרותקים ושיתפו פעולה מהתחלה ועד הסוף, הפגינו עניין כאשר רצו לחדר האמבטיה, צחצחו שיניים וחזרו בריצה לרייצ’ל כדי להציג בפניה בגאווה את התוצאה.
"150 אלף רופי פעם ראשונה…" הילדים בפינת היצירה של רייצ’ל
יומם של הילדים מתחיל בשמונה בבוקר כאשר הם מתעוררים, מתארגנים ויוצאים לבית הספר, שם ישהו עד שיחזרו למעון הברכה אחרי הצהריים. בין ארבע לשש אחה"צ, הילדים זוכים למנה גדושה של גיבוש חברתי תוך כדי משחקים משותפים (דמקה, שחמט, פאזלים וכו’) והכנת שיעורי בית בעזרתם של המתנדבים במקום.
לאחר שאחרון המתנדבים עוזב, מוגשת ארוחת הערב שבסיומה תגיע שעת הרחצה והפיזור למיטות. הבנות ישנות בחדר שינה משותף בקומה העליונה ובקומה התחתונה נמצא חדר השינה של הבנים. עוד דוגמא למסירותן של המטפלות אפשר לראות בעובדה כי הן ישנות יחד עם הילדים בחדרים ולא בחדרים נפרדים.
"אז מה ככה וזה?" הילדים והמתנדבים משחקים ביחד
טווח הגילאים של הילדים במקום נע בין 3 ל-20 כאשר בסיום השהות במקום, חלקם של הבוגרים ממשיכים ללימודים גבוהים בקולג’. ראג’ מספרת בהתרגשות שלמרות שהם כבר לא גרים במעון, הם מקפידים לבקר ולהתקשר מדי פעם ולדרוש בשלומם של אנשי הצוות.
ביום השני במעון היו איתי כבר 9 מתנדבים ישראלים (טל תורג’מן, נופר נונה, ענבר באנטל, נופית בן מוחה, נטע מארק, הילה בהר, שרון נבוק, מיכל סקשידלק ונועה שמחוני), שבאו כדי להעניק מזמנם ולהתנדב עם הילדים. בתוך דקות כל אחד מחברי הקבוצה הישראלית כבר התחבר עם אחד הילדים ושיחק איתו בשמחה.
"תעשה עוד פעם את סטייראווי טו האבן". ילדים, מתנדב וגיטרה
ההשגחה במקום היא כל כך קפדנית שגם השוקולדים שחולקו לילדים על ידי המצולמים בתמונות, עברו את בקרת המטפלים וחולקו שווה בשווה בין הילדים, כדי למנוע קיפוח.
באופן אישי, ההתנדבות בבית היתומים, למרות משך הזמן הקצר, היתה אחת החוויות המשמעותיות בחיי – העובדה שהילדים קיבלו מנות תשומת לב ואהבה שאפשרו להם לתת אמון ולהיפתח בפניי, להושיט יד, להוביל אותי לארון המשחקים ולהצביע על המשחק האהוב עליהם, מעידה כי המקום מצליח להגשים את ייעודו. התרופה בדמות טיפולן המסור של המטפלות, צוות המתנדבים הקבוע והמתנדבים המתחלפים, השאירו ועדיין משאירים חותם על הילדים.
אין ספק שגם כל אחד מהמתנדבים שהגיעו, ייקח את הרגעים המרגשים מאותו היום, ואולי אף ימשיך להתנדב בעתיד.
"היי תראו, ציפור!" ילד ומתנדבות משחקים
זה המקום לציין שאחת המטרות שעומדת לנגד עיניי כשאני משתפת אתכם בחוויותיי מהמקום המיוחד הזה, היא העלאת המודעות בקרב המטיילים הישראליים וקריאה לאלה מכם שמאסו ברביצה אין סופית להגיע לבית היתומים, לפתוח את הלב ולהתנדב. תתפלאו לגלות איך שעתיים של התנדבות יכולות לשנות ולהאיר את חייו של ילד ולא פחות מכך, את חייכם שלכם.
כתיבה: זהבה דוד
עריכה: הדר סתיו
כל המעוניין לבוא ולתרום מזמנו וממרצו יכול לקחת ריקשה מאולד מנאלי לכיוון ואשישט ולבקש מהנהג לעצור לכם ליד sitta cottage ואז ללכת עוד כמה מטרים עד הסלע הגדול ,שם תראו מדרגות.אין שילוט למקום אבל תראו ואתו מיד בסוף השביל.
האופציה השניה היא לפנות לרג’יב (שלום) מהאייפודיה או ראג’ מדילנ’ס קפה לעוד פרטים.