היא התרגשה, בכתה, צחקה וחוותה דברים שבארץ לא היתה מעזה לעשות. פרלה היבנר על המסע שלה להודו, כמה חודשים לפני גיל 60.
היה לי אומץ, אבל לא מספיק כדי לנסוע לבד. גם לא היה לי זמן בשפע כמו לצעירים, אני עוד עובדת. אז עם זמן מוגבל מאוד והרבה רצון להנות ולפרוץ גבולות נסעתי בטיול מאורגן למרכז הודו. כן אני יודעת, טיול מאורגן זה נשמע רע, אבל לא הטיול הזה. הטיול נקרא "אופטימיות קוסמית " והוציאו אותו דני אברהמי ורפיק ידידיה. שילוב של תיירות ורוחניות. לא, לא ישבנו במדיטציה כל הזמן, ההיפך- היו מדיטציות וסדנאות לייט (גם לא היתה חובה להשתתף, הכל לפי מצב הרוח שקמת איתו בבוקר או הרגשת בערב. גם אלה שלא מחוברים לרוחניות טעמו, נהנו והתמידו). הטיול הוא בן 16 יום… מעט? לא ממש! המדריכים האלו מילאו אותנו בחוויות בלתי נשכחות.
"הלכתי למתוח קו בין חיי הישנים לחיי החדשים" פרלה בלוק הודי
היינו 30 איש בקבוצה. הרבה? לא! כל אחד היה כל כך מעניין וכל אחד מילא חור פנוי במשבצת של הלב שלי ולא הייתי מוותרת על אף אחד מהם. הגילאים נעו מגיל 19 (לפני גיוס) ועד 63 (מבוגר ממני, יש !!), פרובלמטי אתם אומרים? ממש לא! הקבוצה התגבשה מיד ולא היה קיים גיל. יש בהודו את ה"משהו" הזה שמוחק גיל. היו אוכלי בשר וטבעונים וראו פלא- הסתדרנו בלי בעיות. היו פתרונות יצירתיים עבור כל אחד, כל גיל, כל טעם. היינו מאושרים, מסופקים, מחוברים… המדריכים מספיק צעירים כדי להדביק אותנו במה שהמבוגרים קוראים "שטויות" ומספיק מבוגרים כדי להיות אחראיים לקבוצה של "מופרעים" (כן, כן גם הזקנים שבחבורה). חוויתי דברים שבארץ בוודאי לא הייתי מעזה לעשות. צחקתי ובכיתי באותה כמות ועוצמה. בסדנת הקשבה חוויתי בפעם הראשונה שהקשיבו למה שיש לי לומר (אל תעקמו פרצוף. תחשבו כמה פעמים בחיים שלכם הקשבתם לבן אדם עד הסוף או הקשיבו לכם עד הסוף בלי הפרעה). חוויתי זריחות ושקיעות מהממות. נכון, בארץ זורחת ושוקעת השמש, אבל אתה במצברוח אחר, לכן אתה גם רואה אותה אחרת…
רוצה להגיע להודו בפסח הקרוב עם קבוצה לא שגרתית? ימים אחרונים להרשמה
"חוויתי דברים שבארץ בוודאי לא הייתי מעזה לעשות". על הכביש בין אורצ'ה לקהג'וראהו
ובעניין האוכל… נו, טוב, כל אחד חווה את זה אחרת והגוף שלו הגיב אחרת (והמבין יבין). היינו בדלהי, פושקר, ג'ייפור, אורצ'ה, קג'וראהו ווראנסי (מקווה שלא שכחתי אף מקום). נסענו ברכבת ישיבה וגם ברכבות שינה (עאלק שינה), נסענו באוטובוס, טוקטוקים, ריקשות, אופניים, ג'יפים, אופנועים, גמלים… כל זה ב17 יום!!! בלי לחץ, הכל בשנטי שנטי. בכל הטיול היה לנו מדריך הודי צמוד, בחור קסם שהצליח להשתלב עם ישראל המשוגעים, התאהבנו בו מלכתחילה והוא התאהב בנו חזרה (לא תאמינו, הוא חבר שלנו בפייסבוק ושומרים אתו על קשר חם). חלק מפגישות וסדנאות הערב היו כמין הכנה לריגוש שנעבור למחרת וזה עבד, וואלה זה עבד! המלונות היו בין 3 ל 4 כוכבים ומה נאמר? היו ארמונות! החדרים היו סוויטות!!! אדיבים ברמות מטורפות, קבלת פנים עם פרחים, שתיה וסימונים במצח (מתחייב), ובכל זאת, לא הרגשנו בבית מלון. הרגשנו… בכל זאת זה הודו… עובדים ישנים על הרצפה או על הספות ובכל זאת מחייכים בבוקר… מה יש בהודו הזאת שאנשים בשיא החיים הקשים שלהם מחייכים?
"נסענו באוטובוס, טוקטוקים, ריקשות, אופניים, ג'יפים, חלק אופנועים, גמלים…". פרלה וחברה מהטיול על אחד מכלי התחבורה
לא אפרט כל מקום שהיינו בו וכל מה שעשינו, רק אציין מה שהכי נחרט בזיכרוני. יתכן שחברים אחרים בקבוצה יציינו חוויות אחרות.
1. הטאג' מאהל חיבר אותי לביתי ולבעלי המנוח ו"ערבב לי את הבטן" עם רגשות של אהבה וגעגועים.
2. עצרנו את האוטובוס ועלינו על טרקטור מלא שקים ונסענו , צחקנו והורדנו מעצמנו את הרצינות והעניבות (למבוגרים במיוחד).
3. הרוכלים שנדבקים לך כמו זבובי קיץ, שלא חשוב כמה אתה מגרש אותם הם ממשיכים להסתובב סביבך קילומטרים ולפעמים זה מציק… מאוד מציק .
"ערבב לי את הבטן עם רגשות של אהבה וגעגועים". הקבוצה בטאג' מאהל
4. ווראנסי, אוי וראנסי וראנסי מה עשית לי… מקום רועש במידות לא הגיוניות, מלוכלך, פרות, כלבים, חזירים (טוב, חיות אלו היו כמעט בכל מקום בהודו), צבעוני, טקסי קבורה קשים, המים החומים של הגנגס, אנשים מתרחצים יחד עם בופאלו ובכל ההמולה הזאת עשינו טקסים מרגשים ביותר כמו לראות את הזריחה על סירה, לשחרר פרחים עם נר דולק על המים ולבקש משאלה.
עשינו טקס קבורה הודית משלנו, שרפנו במדורה את הדברים שאנחנו רוצים להשאיר מאחור, ההתרגשות הייתה בשיאה. כבר אי אפשר היה להכיל יותר התרגשות ואז הגיע הערב… ראינו את תפילת הפוג'ה, תפילת גאות המים, ואז ירד השקט על הנפש ומכל היום הרועש ומערבולות רגשות הנשמה נכנסת לשקט משתק, תפילה צבעונית, צלילים שקטים והרבה אש . אתה נכנס לשלווה ולא מבין איך מסתנכרנים הרעש, הליכלוך והרוגע בהרמוניה מוחלטת… נו, זה הודו, זה הכי הגיוני.
לסיכום- אדוני, גבירתי, אל תהססו! הודו מקבלת באהבה כל אחד גם אם את או אתה בן 60 + .